בנו נרצח בהר הבית: "הבן שלי הפך לחלל סוג ב'"
ביום הזיכרון אמר שכיב שנאן כי "ישראל לא מבדילה בין חלל לחלל" - אך בנאומו המרגש בהפגנת ה-90 אלף הוא נשמע אחרת: "הלכתי לכנסת וביקשתי לא לקבור אותנו מחוץ לבית הקברות. זה לא עזר, אבל נשארתי דרוזי-ישראלי גאה. תחי מדינת ישראל, תחי העדה הדרוזית"
ביום הזיכרון השנה התראיין ח"כ לשעבר שכיב שנאן ל-ynet. הוא אמר אז כי השכול הוא אחד הנושאים בחברה הישראלית שבו שורר שוויון מוחלט. אבל אמש (יום שבת), על הבמה בהפגנת הענק נגד חוק הלאום, הבהיר אביו של השוטר שנרצח בהר הבית כי האמירה הזו כבר לא מדויקת. "אני הפכתי לאזרח סוג ב', והבן שלי הפך לחלל סוג ב'", אמר בכאב בנאומו בכיכר רבין.
בנו, רס"מ כמיל שנאן, נרצח בפיגוע בירושלים, לצד חברו רס"מ האיל סתאוי. הפיגוע, שבוצע על ידי שלושה מחבלים ערבים ישראלים מאום אל-פחם, פתח סדרה של אירועים סביב הצבת המגנומטרים בכניסה להר הבית. המשבר נפתר אחרי מהומות, והמשפחות נותרו עם האובדן.
"ישראל התברכה בדבר אחד - שהיא לא מפקירה את בניה", אמר שנאן באפריל. "אני יכול לתת לך מיליון דוגמאות של דברים של חוסר שוויון, מפח הזבל עד מפעל ההייטק, אבל במערכת הביטחון בכלל אין מצב של היעדר שוויון. מדינת ישראל לא מבדילה בין חלל לחלל, כל חלליה הם בניה".
היום, כאמור, הוא מרגיש אחרת. "הבן שלי הוא חלל סוג ב'. הוא כבר לא ירגיש בשוויון, אבל אנחנו רוצים שוויון בין החיים", אמר ל-ynet לאחר שדבריו ריגשו את עשרות האלפים שנכחו בכיכר - יותר מ-90 אלף לפי ההערכות. "העדה הדרוזית מילאה את כיכר רבין, זו תחושה מדהימה. הכמות של העם שבא להזדהות איתנו מראה שיש לנו שותפים. זה היה אירוע מכונן וממנו צריך המשכיות. צריך לאחד כוחות בכדי שהעדה הדרוזית תקבל את השיוויון שלה".
נאומו המלא של שכיב שנאן בעצרת
"ב-14 ביולי 2017 בהר הבית, בירושלים הקדושה, החזירו בני אהובי כמיל ז"ל יחד עם חברו האיל סתאוי את נשמתם לבורא עולם, ואני התחלתי חיים חדשים שמלאים בהרים של כאב וים של דמעות. נשארתי אדם מאמין. ב-18 ביולי, עת נחקק חוק הלאום, הבנתי שאני הפכתי להיות אזרח סוג ב' ובני הפך להיות חלל סוג ב'.
"הכאב הלך וגבר. חוק הלאום הוא פרי של פחד של שנאה וייאוש, ואלה לא הערכים שעליהם גדלתי כי מלא אני באהבה, תקווה ואמונה. כשבדקו איתי אם אני מוכן להשמיע את קולי נגד החוק עניתי מיד 'אני חייב', וחשתי שליחות על כתפיי והלכתי לכנסת ולכל מקום אפשרי וביקשתי מהמחוקקים לא לעשות זאת, לא לטמא את ספר החוקים ולא לקבור אותנו מחוץ לבית הקברות. לא עזר לי כי הם עשו זאת לצערי.
"אל מול העובדה הזאת אומר - לפני החוק ואחריו הייתי ונשארתי דרוזי-ישראלי גאה. הייתי ונשארתי דרוזי-ישראלי גאה.
הייתי ונשארתי שוחר שלום, הייתי ונשארתי מאמין באהבה, הייתי ונשארתי מאמין בכבוד הדדי, הייתי ונשארתי מאמין בקיומנו המשותף, הייתי ונשארתי זז לפי הערך 'חיה ותן לחיות'.
"הערב אני אומר לכולנו - בואו נמשיך לפזר אהבה ותקווה. אתם יודעים למה? כי אני לא רוצה שאף אחד נוסף מכם יחווה את חווייתי או ירגיש את תחושת הכאב של אשתי וילדיי. לא רוצה שאף אחד מכם יישא כאב כשלנו. לבי נתון למשפחת השכול כולה, ללא הבדל מין גזע ודת. אחיי אתם ושותפיי אתם. לבי נתון גם אל משפחות החטופים ומתפלל שבניהם יחזרו מהר. נמשיך בעיניים דומעות ולב מדמם כי החיים לא עוצרים, ונעשה הכל לחסוך עוד שכול, עוד שפיכות דמים, עוד כאב - ולטעת שלום, תקווה, שוויון, אהבה וחיים משותפים. תחי מדינת ישראל, תחי העדה הדרוזית".
לפנייה לכתב/ת 
