האמת על "אסון" ההתנתקות

ברקע המו"מ מול המצרים וחמאס על הסדרת המצב ברצועת עזה ראוי להזכיר: המהלך שהוביל הליכוד ב-2005 היה חיוני לביטחון ישראל

ליאת שלזינגר פורסם: 05.08.18 , 13:21

ההפגנות נגד תוכנית ההתנתקות, 2005(צילום: איי פי)

ההתלקחות בגבול הרצועה, שחוזרת על עצמה כמעט מדי קיץ, מספקת אמתלה קבועה עבור פוליטיקאים וצייצנים מהימין לזעוק שוב על ה"אסון" שהמיטה עלינו תוכנית ההתנתקות. האינטרס שלהם ברור: הם לא באמת מנסים לשכנע אותנו לבטל את ההתנתקות ולחזור לגוש קטיף, אלא למנוע כל פינוי התנחלויות עתידי. לכן הכריז השר ישראל כץ שההתנתקות הייתה "איוולת", השר אופיר אקוניס טען שהיא "הביאה אסון ביטחוני למיליוני ישראלים" והשר נפתלי בנט הודיע שמדובר ב"עוולה מוסרית ואיוולת מעשית". בשבוע הצטרפה למקהלה גם השרה מירי רגב – שלקחה בהתנתקות חלק פעיל ואף נלהב כדוברת צה"ל – וכינתה את המהלך "טעות חמורה".

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בהיעדר אופוזיציה מתפקדת קל לשכוח, אבל בפועל, ההתנתקות רחוקה מלהיות אסון ביטחוני וממש לא הולידה את הטרור מעזה. למען האמת, ההתנתקות דווקא הוכיחה את מה שהשמאל הישראלי טוען כבר שנים: פינוי התנחלויות חיוני לביטחון המדינה. האם מימוש תוכנית ההתנתקות – שאותו הובילה ממשלת הליכוד בתמיכת שר האוצר בנימין נתניהו – היה מושלם? בהחלט לא. הבחירה לפעול באופן חד-צדדי, במקום למנף את האירוע להתנעת מהלך מדיני רחב, חיזקה את הגורמים הקיצוניים באזור וחמאס בראשם. אבל יש לומר ביושר את מה שמבהירים גם בכירי מערכת הביטחון: לישראל טוב יותר עם ההתנתקות מאשר בלעדיה.

האמת היא שההתנחלויות היו נטל ביטחוני שהצריך נוכחות צבאית מסיבית וקבועה, וגרמו לחיכוך מתמיד בין המתנחלים לפלסטינים (ערב הפינוי התגוררו בחבל עזה 8,000 ישראלים ו-1.7 מיליון פלסטינים) ובין כוחות צה"ל לאוכלוסייה המקומית.

הסבבים האלימים בעזה לא החלו עם ההתנתקות והם היו מתרחשים גם ללא פינוי ההתנחלויות – מה שהיה הופך את המבצעים הצבאיים ברצועה למורכבים הרבה יותר עבור צה"ל, ולמסוכנים הרבה יותר עבור האוכלוסייה הישראלית ברצועה. בימין – סיבותיו עמו – מדברים בערגה נוסטלגית על התקופה שקדמה להתנתקות, אולם ירי הפצמ"רים, שיגורי רקטות הקסאם, איום המנהרות – כל אלה החלו שנים לפני ההתנתקות. למעשה, כבר ב-2001 נורו לעבר ישראל מאות פצמ"רים ורקטות, ועוד ב-2004 הגדיר צה"ל את איום המנהרות כאחד האתגרים הביטחוניים הקשים ביותר העומדים בפני ישראל.

ממרחק השנים קל לשכוח את שגרת האלימות ואת ההרג הבלתי פוסק של חיילים ואזרחים ברצועה, את הסעות הילדים המשוריינות שנעו מלוות בנגמ"שים, את החיילים שנאלצו לחפש אחר שאריות הגופות של חבריהם בחול, את מטעני החבלה, מנהרות התופת, פיגועי הירי. לכן חשוב להניח לספינים ולהתחבר למציאות: בחמש השנים שלפני ההתנתקות נהרגו מפעולות טרור ברצועה לא פחות מ-162 ישראלים. לשם השוואה, במהלך עשר השנים שחלפו מאז ההתנתקות – תקופה ארוכה פי שניים – ועל אף מבצע צוק איתן שהכפיל את מספר הקורבנות, נהרגו מטרור מהרצועה 140 ישראלים.

אפילו בממשלת הימין-ימין הנוכחית יודעים היטב שלמיטוט חמאס ולכיבוש עזה יהיו השלכות מרחיקות לכת, שאותן היטיב לתאר ח"כ בצלאל סמוטריץ', דוברו הגלוי ביותר של התת-מודע הימני. הוא הכריז לאחרונה על שאיפתו לחזור אחורה בזמן, לא לימי טרום-ההתנתקות – אלא לימים שלפני הסכמי אוסלו. במילים אחרות, סמוטריץ' מעוניין למחוק את האוטונומיה הפלסטינית ברצועה ולכונן בה ממשל צבאי ישיר, שבמסגרתו יחזור צה"ל לנהל את חיי היומיום של מיליוני פלסטינים נטולי זכויות תוך ניסיון להגן על התנחלויות מבודדות המפוזרות ביניהם. התוצאה כמובן תהיה הרסנית.

בדיוק בשל כך, ולמורת רוחו של ח"כ סמוטריץ', גם לאחר 13 שנים – מתוכן כמעט עשור תחת שלטון נתניהו – לא קם ראש הממשלה הימני שיכבוש מחדש את עזה ולא הופיע שר הביטחון הלוחמני שימוטט את החמאס. כבר שנים שהנהגת הימין לא מציעה דבר מלבד בכי, נהי וקיטורים ילדותיים על מהלך שהובילה ממשלת הליכוד ב-2005. אוזלת היד של הממשלה זועקת לשמיים בכל סבב של הסלמה ברצועה, שגורר שפיכות דמים מיותרת משני הצדדים.

הניסיון הבלתי נלאה של הנהגת הימין להאשים במצבנו הביטחוני את תוכנית ההתנתקות משקף יותר מכל את חוסר האונים שלה. אין לה מה להציע, וכמי שאוחזת במושכות – אין לה באמת את מי להאשים. הסרבנות המדינית וההתעלמות מהמשבר ההומניטרי ברצועה רק מחזקות את הפלגים הקיצוניים באזור ואת גורמי הטרור בעזה, ומסכנים את ביטחוננו – כפי שהזהירה שוב ושוב צמרת הממסד הביטחוני.

על רקע המו"מ המתנהל בימים אלה מול מצרים וחמאס, ראוי להזכיר שוב: כדי לפתור את הבעיה, או לכל הפחות לשפר אותה, יש לפעול לשיפור מיידי של המצב ההומניטרי ברצועה, להתניע פרויקטים כלכליים ארוכי טווח, לקיים דיאלוג עם גורמים פרגמטיים בצד הפלסטיני, ולחתור לפתרון מדיני. ההתבוססות בכתיבה מחדש של ההיסטוריה ממשיכה את הפקרת אזרחי ישראל, ותושבי הדרום בפרט.