עד הרצח הבא על רקע פסיכיאטרי

החשוד ברצח הכפול בנתניה היה מוכר למערכת בריאות הנפש, אבל התגורר בהוסטל לחסרי בית. רק כשהתנאים בבתי החולים הפסיכיאטריים ישתפרו לא יהיה חשש להתאשפז בהם, ואולי בכך אפשר יהיה למנוע את הרצח הבא

דוד גולןפורסם: 07.08.18 , 08:45

אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

לעולם אי אפשר יהיה לדעת מה עבר בראשו של דייר ההוסטל לדרי רחוב בנתניה, שרצח על פי החשד את שותפו לחדר ואת מנהל בית המחסה, אבי וענונו ז"ל, דמות מוכרת ואהובה שניהל עמותה לסיוע לחסרי בית והיה מהבודדים שדאגו לחשוד, טיפל בו סייע לו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

החשוד, שהיה מאושפז במשך תקופה ארוכה בבית חולים פסיכיאטרי, לא הוגדר כמסוכן לעצמו ולסביבה. הפסיכיאטרים שטיפלו בו ושחררו אותו מבלי שהיה אחריו מעקב או פיקוח לא יכלו מן הסתם לחזות את הרצח. בהארכת מעצרו קיבל בית המשפט את עמדת פרקליטו מטעם הסניגוריה הציבורית, שטען כי "החשוד חי בעולם משלו". אז האם ניתן היה למנוע את הרצח?

החשוד היה מוכר ומטופל על ידי מערכות בריאות הנפש ושירותי הרווחה כלוקה בסכיזופרניה, הפרעה נפשית כרונית, המתאפיינת בין השאר בהזיות, מחשבות שווא, פגיעה בהנאה ובכוח הרצון ועוד. בהיעדר מסגרות טיפול מתאימות הוא שהה בבית מחסה למחוסרי דיור. ההוסטל בנתניה משמש זה שנים מעון לחוסים, אולם הוא לא אמור להיות תחליף לטיפול ושיקום בפגועי נפש.

החוק לטיפול בפגועי נפש קובע כי אשפוז כפוי יתבצע בהוראת פסיכיאטר מחוזי בלבד, במקרה שהתקיימו שלושה מהתנאים הבאים: החולה נמצא במצב פסיכוטי, הכולל הזיות ומחשבות שווא, המשפיעות על התנהגותו וכתוצאה מכך שיפוטו ובוחן המציאות שלו לקויים; התנהגותו מהווה סכנה מידית לעצמו או לסובבים, והחולה מסרב לשתף פעולה בקבלת טיפול רפואי. אם שלושת התנאים הללו לא קיימים, אפשר לאשפז חולה במחלקה סגורה רק בהסכמתו, בבחינת אשפוז מרצון.

קו דק בלבד מפריד בין זכותו של אדם לחירות, שוויון ועצמאות, לבין חובתה של המדינה להגן על אזרחיה מפני אנשים הלוקים בנפשם ועלולים, בהבזק של רגע, להיות מסוכנים לציבור. ארגונים הפועלים למען זכויות אנשים עם מוגבלויות לוחמים במשך שנים, ובצדק, על זכותו של אדם להחליט על גורלו. לטענתם, בישראל נשלחים מדי שנה כ-6,000 איש לאשפוז כפוי במחלקות הסגורות בבתי החולים הפסיכיאטריים. מאחורי המספר הזה יש א.נשים שנאלצים לחוות חוויה קשה של שלילת חירות וחוסר אונים אף שהם חשים שלא עשו דבר רע המצדיק זאת.

הקולות שנשמעים בעת האחרונה נגד אשפוז כפוי מגיעה גם לאוזניהם של הפסיכיאטרים המחוזיים. עקב הביקורת הציבורית הם נמנעים לעיתים רבות מלאשר אשפוז כפוי, אלא אם הם משוכנעים מעל לכל ספק כי המטופל מהווה סכנה לעצמו או לסביבה. בהיעדר הסכמת המטופל לאשפוז מרצון חיים בקרבנו מאות ואלפי אנשים העלולים להוות סכנה - באובדנות, הזנחה, אלימות, פגיעה ברכוש ואפילו פגיעה פיזית ורצח, כפי שהיה בשבוע שעבר בנתניה.

פתרונות הטיפול והשיקום הקיימים במדינה לאנשים בעלי מוגבלות נפשית הם מצומצמים, והרחבתם מחויבת המציאות, כולל הגדלת כוח האדם המטפל בהם – רופאי בריאות הנפש, אחיות, עובדים סוציאליים, מתאמי טיפול ושיקום ועוד, לצד פתיחות המערכות ושבירת הסטיגמות הקיימות כלפי חולי הנפש.

ברגע שהאווירה והתנאים בבתי החולים הפסיכיאטריים ישתנו, ולא יהיה חשש להתאשפז, להשתקם, לצבור כוחות ולהתעצם, יוכלו אנשי הטיפול לשכנע ביתר קלות את המתמודדים עם מחלות נפשיות לקבל טיפול מרצון. בכך אולי אפשר יהיה למנוע את הרצח הבא.