הלך לעולמו אורי אבנרי, מראשי השמאל בישראל
העיתונאי והפעיל הפוליטי מת בגיל 94 בעקבות אירוע מוחי. הוא זכה בפרס סוקולוב לעיתונות, שימש במשך 40 שנה עורך "העולם הזה", כיהן כח"כ והיה ממקימי תנועת "גוש שלום". במלחמת לבנון נפגש עם ערפאת בביירות הנצורה
העיתונאי אורי אבנרי, שכיהן בעבר כחבר כנסת והיה מראשי תנועות השמאל בישראל, הלך היום (ב') לעולמו והוא בן 94. אבנרי אושפז בימים האחרונים בבית החולים איכילוב בתל אביב לאחר שעבר אירוע מוחי.
אבנרי (אוסטרמן) נולד בגרמניה למשפחה אמידה שעלתה לארץ ישראל עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933. בישראל איבד אב המשפחה את הונו ואבנרי נאלץ לצאת לעבוד במקום ללכת לבית הספר. ב-1938, בהיותו בן 15, הצטרף לאצ"ל והיה חבר בארגון במשך כארבע שנים. במלחמת השחרור התגייס לחטיבת גבעתי (שועלי שמשון), והעביר כתבות מהשטח לעיתון "הארץ". במהלך המלחמה נפצע קשה.
ב-1950 עזב את "הארץ" ורכש עם חברים את השבועון "העולם הזה". בראש העיתון הופיע המשפט "ללא מורא, ללא משוא פנים", ששיקף את רוחו של "העולם הזה". בעשורים הראשונים לפעילותו אופיין השבועון בקו פוליטי שמאלי, פרסומים סנסציוניים ורכילות, לצד גילויים שהשפיעו על חיי הציבור ועל הפוליטיקה בארץ. בין הפרשיות שנחשפו בעיתון: פרשת אשר ידלין, פרשת אברהם עופר והטבח בכפר קאסם. כמו כן קרא אבנרי באמצעות העיתון לבטל את הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל ולהפריד את הדת מהמדינה.
פרסומיו של "העולם הזה" עוררו התנגדות ציבורית וממסדית, כך למשל סירב ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון
לבטא את שם העיתון וקרא לו "השבועון המסוים". לאחר שחוקק "חוק לשון הרע" (1965), שלטענת אבנרי נועד להשתיק את "העולם הזה", פנה לפוליטיקה ונבחר לכנסת כח"כ מטעם מפלגת "העולם הזה - כוח חדש" בכנסת השישית והשביעית, ומטעם של"י בכנסת התשיעית. בסך הכול הוא כיהן בכנסת 10 שנים.
אבנרי היה קורבן למעשי אלימות על רקע פעילותו. בנובמבר 1953 הותקף אבנרי יחד עם שלום כהן, שערך יחד איתו את העיתון, על ידי ארבעה גברים ליד מערכת השבועון ברחוב גליקסון בתל אביב. כהן נפצע קשה בראשו, ואבנרי נפגע בידיו ושתיים מאצבעותיו נשברו.
בדצמבר 1975 הותקף אבנרי על ידי אדם שאושפז בבית חולים לחולי נפש. הוא נפגע בכל חלקי גופו ופונה לבית החולים במצב בינוני. התוקף טען שאבנרי השתיל מיקרופונים במוחו, אך אבנרי העריך שהוא נשלח על ידי אחרים על רקע ההסתה שהתנהלה נגדו סביב חברותו במועצה ליחסי ישראל-פלסטין.
לאחר מלחמת ששת הימים קרא אבנרי לסגת מכל השטחים שנכבשו ולאפשר את כינונה של מדינה פלסטינית בהם. בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה עורר סערה ציבורית כאשר יצא לביירות הנצורה ונפגש שם עם יאסר ערפאת.
עם השנים נמשך הקשר של אבנרי עם ערפאת, והוא היה בין הישראלים הבודדים שהגיעו להלווייתו ברמאללה. בריאיון ל-ynet הסביר אבנרי את סוד קסמו של ערפאת בעיניו: "בטלוויזיה הוא נראה אדם קנאי, תוקפן, ואילו בחיים הוא אדם לבבי וחם. כל אדם שפגש בו, אחרי כמה דקות הרגיש שהוא מכיר אותו מאז ומעולם. אין סביבו שום גינונים של שררה כמו אצלנו. יחד עם זאת הוא מקרין מנהיגות. זה אדם חזק שבוטח בעצמו, אדם שמסוגל לקבל החלטות במהירות רבה".
אבנרי היה פעיל בגופים הקוראים לשיתוף ישראלי-פלסטיני. הוא היה ממקימי תנועת "גוש שלום" והיה תומך נלהב בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. על פעילותו זו הוא זכה בפרסים בינלאומיים רבים.
גם בשני העשורים האחרונים המשיך אבנרי בפעילותו הפוליטית: ב-1999 הוא עמד בראש כמאה פעילי "גוש שלום" שצעדו לאוריינט האוס שבמזרח ירושלים, והגישו לפייסל חוסייני עצומה "המכירה בזכות העם הפלסטיני על כל שטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים".
הוא התנגד להקמת גדר ההפרדה והשתתף בהפגנות נגדה, בטענה שהיא מביאה לסיפוח שטחים פלסטיניים. כמו כן השתתף במחאות והפגנות נגד פעילות צה"ל בשטחים במהלך האינתיפאדה. ב-2004 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא המשיך כל העת להתראיין ולהביע את דעותיו, בין היתר בפורום ב-ynet שבו השיב לשאלות הגולשים.
ב-2011 הגיש אבנרי יחד עם תנועת "גוש שלום" עתירה לבג"ץ נגד חוק החרם. בעתירה נכתב כי החוק פוגע בעקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה, וכי החרם הוא כלי לגיטימי בשיח הדמוקרטי אשר אין להגביל אותו. "חוק החרם הוא כתם שחור על ספר החוקים של מדינת ישראל," אמר אז אבנרי, "וכולי תקווה שבג"ץ יכריע נגדו ויציל מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית."
גם בשנה האחרונה המשיך אבנרי בפעילותו. בינואר פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי הוא חתם על מכתב הקורא לחברי הסנאט באירלנד לתמוך בהצעת חוק המטילה קנס כספי גבוה ועונש של חמש שנות מאסר למי שיסחר עם חברות הנמצאות בהתנחלויות בישראל.
אבנרי כתב כמה ספרים, בהם "בשדות פלשת 1948" (1949), שכלל רשימות ממלחמת השחרור; "הצד השני של המטבע" (1950) - תיאור גרסתו לצדדים האפלים של מלחמת השחרור, ספר שעורר התנגדות רבה והיה ניסיון להחרימו; "מלחמת היום השביעי" (1968); ו"אויבי אחי" (1988) על מפגשיו עם ראשי אש"ף.
לפנייה לכתב/ת 
