צעירים עם תסמונת דאון מנהלים בית קפה בטהרן
שיעור האבטלה באיראן הוא 12.5%, והסנקציות של טראמפ רק יחמירו את המצב. לבעלי מוגבלויות קשה במיוחד למצוא עבודה, ובית הקפה Downtism נותן להם את ההזדמנות הזו. ההורים מעידים: "זה עושה פלאים לביטחון העצמי". כמה זמן נמשכת כל משמרת?
אצבעותיה של מליקה אגאי נעות לאטן על הפסנתר החשמלי והיא מזמרת ברכּות שיר ילדים להנאתם של לקוחות בית הקפה. מהדי חקיאן, בינתיים, לוקח מהאורחים הזמנות לקפה אספרסו או לאטה. שניהם עובדים בבית הקפה Downtism שבצפון טהרן, ליד כיכר ונאק שוקקת החיים. בית הקפה הזה נבדל מבתי קפה אחרים בשכונה העשירה בשל אנשי הצוות הייחודיים שלו: כולם לוקים בתסמונת דאון, כמו אגאי, או באוטיזם, כמו חנקיאן.
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
בית הקפה, ששמו מורכב מהמילים Down ו-Autism, נפתח רק לפני שלושה חודשים, והוא כבר הומה אדם. "כולם נחמדים וחביבים אלינו", מספר חקיאן, בן 31. "אני מזמין את כולם לבוא לבית הקפה שלנו ולתמוך בנו. אני מבטיח שניתן להם שירות נקי מאוד, שירות מושלם".
הצו שבו הטיל השבוע מחדש נשיא ארה"ב דונלד טראמפ סנקציות אמריקניות על איראן – אותן סנקציות שהושעו בעקבות הסכם הגרעין עם טהרן ב-2015 – הופך את הניסיון של איראנים למצוא עבודה לקשה עוד יותר. שיעור האבטלה עומד כעת על 12.5%, ומציאת עבודה היא משימה קשה במיוחד לבעלי מוגבלויות.
איילין אגאי, מוזיקאית בת 36 שהגתה את הרעיון לפתוח את בית הקפה הזה, אומרת כי הוא לא רק מספק עבודה לאנשים עם תסמונת דאון ולאוטיסטים אלא גם מראה לעולם את יכולותיהם. "כשפתחתי את בית הקפה הזה המטרה שלי הייתה לתת לחבר'ה האלה תפקיד בחברה", אומרת אגאי. היא עצמה העבירה שיעורי מוזיקה לבעלי מוגבלויות במשך 17 שנה והפיקה עם תלמידיה כמה קונצטרים ברחבי איראן. "רציתי שאנשים יתוודעו אליהם – אנשים רבים לא יודעים מספיק על תסמונת דאון, וכאן יש להם הזדמנות להכיר אותם פנים אל פנים".
את הרעיון הראשוני הגתה איילין כבר ב-2016, אבל פתיחתו של בית הקפה נעשתה רק ב-1 במאי השנה. משפחותיהם של עשרה מהתלמידים שלה וכספי סיוע מ"ארגון הרווחה הממשלתי של איראן" הם שאפשרו את פתיחתו. לפני הפתיחה דאגה אגאי שהצוות יעבור במשך חודש הכשרה אצל בריסטה מקצועי. בתחילה היו בצוות עשרה עובדים, אבל כיום יש בו כבר 40 – בעיקר בני נוער או צעירים בשנות ה-20 לחייהם. הם מתחלקים למשמרות קצרות, שלוש שעות כל אחת, ומרוויחים שכר מינימום. את טיפים הם מחלקים שווה בשווה בסוף החודש.
בניגוד לבתי קפה רבים שהאורות בהם עמומים, הכניסה והקירות של בית הקפה הזה מעוטרים בצבעים בהירים, בציורים ממוסגרים של הצוות ובבלונים. בתפריט יש בינתיים רק קפה, שתייה מסורתית ועוגות, אבל הכוונה היא להרחיב אותו כך שיכלול גם חטיפים וארוחות.
מליקה, בת 14, היא הצעירה שבעובדי בית הקפה. "אני עובדת כאן כמלצרית", היא מספרת, "ואני גם מנגנת בפסנתר". פרנזה חיידרי, אחד הלקוחות, מספר כי שמע על בית הקפה ברשתות החברתיות וכי הוא מקבל בו שירות מצוין. "באמת כיף לי להיות כאן ולראות שנותנים לאנשים עם בעיות בלתי רגילות הזדמנות לעבוד", אומר חיידרי, בן 28. "הם עושים כמיטב יכולתם כדי להוכיח את עצמם, והם מראים שהם מסוגלים לעשות הרבה דברים אם נותנים להם הזדמנות".
אמה של מליקה, פארי זמני, אומרת כי אף שעבר רק מעט זמן מאז פתיחת בית הקפה, העבודה בו כבר עשתה פלאים להערכה העצמית של בתה. "עבורי זה יותר מסתם עבודה לבת שלי, החשיבות שלה היא יותר בבניית הביטחון העצמי. הרבה ילדים עם תסמונת דאון נדחקים מסיבות שונות לחיים של בדידות ולא יכולים למצוא חברים, אבל כאן כולם באותו המצב".
איילין אומרת שגם משפחותיהם של עובדים אחרים שמו לב לשינוי עצום, ושהן מספרות שכעת הם משתוקקים לצאת ולעבוד במקום להישאר בבית. "לפעמים ההורים של הילדים האלה שולחים לי מאוחר בלילה תמונות שבהן רואים שהילדים סידרו בקפידה את הנעליים ואת המדים שלהם כדי ללכת לבית הקפה ביום שלמחרת. כשמסבירים להם שזו לא המשמרת שלהם הם מתעקשים ללכת בכל זאת ואומרים שהם פשוט אוהבים להיות כאן, לא משנה מה".
לפנייה לכתב/ת 
