לקראת עצרת הזיכרון לברנוער: "מזכירים אותנו רק כשנוח"
"לא נתתי שיראו עליי שאני הומו. כשיצאתי מהארון אנשים עברו מדרכה מולי", סיפר טל מירושלים. נעה, שסיימה לאחרונה ש"ש בארגון הנוער הגאה: "יותר מדי פעמים מפילים הצעות חוק שמשפיעות על החיים שלנו". צעירים מספרים על היציאה מהארון לקראת עצרת הזיכרון לרצח בברנוער
על אף שהחודש האחרון שייזכר כאופטימי במיוחד בתולדות הקהילה הגאה בישראל - העלייה במקרי להט"בופובים עדיין ממשיכה. אל מול מאות חברות וארגונים שהודיעו על תמיכה בשביתת הלהט"בים בחודש שעבר, קמו מאות רבנים שחתמו על גילוי דעת שקרא להם "סוטים" ו"ארגוני תועבה".
מצד אחד עצרת של עשרות אלפים בכיכר רבין, ומצד שני עוד ועוד פרסומים על מקרי אפליה, שנאה ובורות כלפי להט"בים במרחב הציבורי, ואף אלימות של ממש. אחד המקרים החמורים שהתפרסם השבוע העלה חשד לשורה של פשעי שנאה שבוצעו לקראת מצעד הגאווה בירושלים שהתקיים בשבוע שעבר.
בצל האופטימיות הזהירה לקראת העתיד והייאוש ממקרי האלימות בהווה - יצעדו הערב (שבת) אלפי בני נוער בתל אביב לציון תשע שנים לרצח בברנוער שהאחראים לו טרם נתפסו. לקראת הצעדה שתוקדש לפצע המדמם של הקהילה, שוחחנו עם בני נוער וצעירים להט"בים שמדריכים בארגוני הקהילה על המקרים שבהם חוו או היו עדים לאפליה ולהתעמרות בשל זהות מינית, ועל תחושותיהם לגבי הקבלה החברתית בימים אלה.
"לפני שיצאתי מהארון הסתרתי הכל", מספר טל ביטון (17) מירושלים. "התחבאתי, לא נתתי שיראו עליי את העובדה שאני הומו. אחרי היציאה מהארון היו כאלה שעברו מדרכה כשראו אותי או כאלה שבאו אליי בהפסקות כדי להשפיל אותי. מתייחסים אליי כאילו אני משהו אסור. הופצו עליי שמועות ועברתי השפלות ברשתות החברתיות. אחד מהנערים בשכבה העלה תמונה לאינסטגרם והפיץ שהשתמשתי בה כדי לגרות את עצמי באופן מיני. היו עוד סיפורים שהומצאו שאחרי שהסיפור הזה יצא, אנשים ניסו לעשות ממני בדיחה".
טל מבקש להדגיש כי התקופה הקשה מאחוריו. "בסופו של דבר הדברים האלו בנו אותי וחישלו אותי והיום אני במקום יותר יציב וחזק, אבל כשאני רואה סיטואציות דומות קורות זה פשוט מכאיב לי ומחזיר אותי למקום ההוא. גם לשונאים שלי לא הייתי מאחל לעבור דברים כאלו. פשוט ישבתי שלושה חודשים בבית".
גיא, נערה לסבית לפני גיוס, שיתפה את התגובות שנחשפה אליהן לאחר שיצאה מהארון. "כשהייתי בכיתה ט' התחלתי את תהליך היציאה מהארון. סיפרתי לכמה נערות שהיו בזמנו החברות הכי טובות שלי, וקצת אחרי זה הרגשתי שהן מאוד מתרחקות ממני. כשהייתי מדברת על נשים או על אירועים של הקהילה שקורים בארץ ובעולם הייתי רואה אותן מגלגלות עיניים או מדברות ביניהן וצוחקות. הן לא רצו להיפגש איתי לבד והרגשתי שהיציאה שלי מהארון הרסה לנו את היחסים, אז נאלצתי לנתק איתן את הקשר ולהיות מי שאני באמת".
גיא מוסיפה כי הטיפול הלקוי של מערכת החינוך בנושא היא אחת הסיבות לקשיים של בני הנוער הלהט"בים. "עצם זה שלא מדברים על מין, מגדר ונטיות מיניות ברוב בתי הספר גורם לנוער לפחד לצאת מהארון ולהרגיש שהחוויה שלהם היא לא לגיטימית, ומהצד השני לבני נוער סטרייטים לא לדעת מספיק, מה שמוביל לתגובות להט"בופוביות מצדם".
"מזכירים את הקהילה הגאה רק כשנוח"
נעה (19) סיימה בשבוע שעבר את שנת השירות שלה בחיפה כמדריכה ב"איגי", ארגון הנוער הגאה. היא מאמינה, כמו רבים מחבריה, בסיסמה "ההומופוביה מתחילה במסדרונות הממשלה", שנשמעה לא מעט בהפגנות בחודש האחרון. "במשך השנים ובעיקר בשנה האחרונה נחשפתי שוב ושוב להתנהלות מזלזלת ומפלה של הממשלה כלפי הקהילה הגאה", היא אומרת.
"יותר מדי פעמים מפילים הצעות חוק שמשפיעות באופן ישיר על החיים שלנו, רק בגלל אינטרסים פוליטיים של מפלגות וחברי כנסת שונים. מקומם אותי שההחלטה על העתיד, הביטחון והזכויות שלי ושל חברותיי נתונה בידי אנשים שמשתמשים בפלטפורמה שניתנה להם על-ידי העם על מנת להסית ולפלג בין החלקים השונים של אותו עם. מקומם אותי שכשנוח להזכיר את הקהילה הגאה, בזמן מצעד הגאווה בתל אביב למשל, ראש הממשלה לא מפסיק לדבר על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמהווה מקום בטוח לקהילה הגאה, אבל כשמדובר בנושא שלא מביא המוני תיירים לישראל, דוגמת אלימות ברוטלית ואפליה כלפי הקהילה הטרנסית, או להט"בופוביה בבתי הספר, אין קול ואין עונה".
אירוע אלימות כלפי חניך טרנסג'נדר באחד ממועדוני "איגי" בכפר סבא הוביל את קהילת הנוער הגאה ליזום השנה לראשונה את מצעד הגאווה בעיר. ארגון המצעד נתקל בקשיים רבים בעקבות דרישת המשטרה להצבת גדרות בגובה שני מטרים על חשבון המארגנים לאורך מסלול המצעד מטעמי ביטחון. רק העתירה לבג"ץ הובילה את המשטרה לחזור בה - והמצעד התקיים בהשתתפות אלפי בני אדם.
ההורים גילו שבנם הומו - ואסרו עליו לצאת מהבית
דוד באום (33), שמדריך מזה כשנתיים כ-40 בני נוער להט"בים במועדון "שרונה" במסגרת "איגי" בכפר סבא, סיפר על מקרה שבו אחד מהחניכים נתקל בתגובה קשה מצד הוריו שגילו על השתתפותו בפעילויות הארגון. "החניך סיפר רק לחלק מחבריו לשכבה, אך לא להוריו", אומר דוד.
"בשלב הם גילו מה הוא עושה כל יום שני אחר הצהריים - מגיע לפעילויות של איגי. מאותו רגע חייו נהפכו על פיהם. ההורים לקחו לו את הטלפון וחייבו אותו להגיע הביתה כל יום, מיד עם תום הלימודים בבית הספר. אישית, זה היה לי קשה לצפייה. זהו רגע משמעותי ולא קל בחייו של הילד שלהם שבו הוא היה זקוק לכל מעגלי החברה והתמיכה שלו ודווקא ברגע הזה, ההורים שלו לא סיפקו לו תמיכה והגנה, אלא להיפך - הם בחרו לנתק אותו מכל פעילות חברתית ומכל החברים שלו, וכל זה רק מהחשש שהבן שלהם 'ייצא הומו'. החניך לא הסכים לקבל את הבידוד הכפוי מן העולם והמצב בבית שלו נהיה מתוח מיום ליום ובסוף גלש לאלימות. נאלצנו לערב את הרווחה בסיפור הזה".
דוד מוסיף כי רוב החניכים בקבוצה עדיין לא יצאו לחלוטין מהארון. "חלק עדיין לגמרי בארון, אחרים לגמרי בחוץ, אבל הרוב איפשהו באמצע. בדרך כלל סיפרו לחלק או לכל החברים שלהם, אך לא להורים.
ההתעכבות המוכרת בחשיפה מול ההורים נובעת במידה רבה מהכוח שלהם על הנער או הנערה. אם סיפרתי לחבר והוא הגיב לא טוב, ההשלכה על היומיום שלי היא קשר אחד פחות, אולי אפילו קשר שהיה חזק ומשמעותי. לעומת זאת, אם סיפרתי להורים והם לא קיבלו את זה - ההשלכות עשויות להיות קשות מאוד. כמו החניכים, גם ההורים נמצאים במקומות שונים. כל הורה והורה נמצא במקום קצת אחר מבחינת הקבלה שלו, וברוב המקרים זה בסך הכל בסדר. עם זאת, החשש שההורה שלך יהיה מאלה שנמצאים בקצה הלא טוב של הסקאלה, גורם לכך שההורים נמצאים לרוב באחד המעגלים האחרונים שנחשפים בפניו".
הצעדה לציון תשע שנים לרצח בבר-נוער, תצא לדרך בשעה 20:00 מבית הברנוער הישן בפינת הרחובות רוטשילד ונחמני בתל אביב ותסתיים בעצרת הנוער המרכזית בכיכר הבימה בהשתתפות סטפן לגר וסתיו סטרשקו.
לפנייה לכתב/ת 
