גם חיילים רוסים בוכים | מתוך ספרו של רון בן ישי
מרץ 2000. מהבסיס העורפי של הכוחות הרוסים בצפון הקווקז יצאו כמה עיתונאים לסקר את אזורי הלחימה של חיילי רוסיה בג'יהאדיסטים האיסלאמים בצ'צ'ניה. מעשי השוד, הביזה והאונס התרבו והאלכוהול פוגע גם בפעילות המבצעית. חיילים וקצינים רוסים הפכו טרף קל למארבים ולצלפים של הגרילה הצ'צ'נית | מתוך "כתב חזית", ספרו של פרשן ynet וחתן פרס ישראל
מטוס התובלה הענקי החל נע באיטיות לעמדת ההמראה בקצה מסלול האספלט. אני יושב על ספסל עץ, מחפש לשווא חגורת בטיחות כדי להיקשר לדופן המטוס. אבל בחיל האוויר הרוסי רק לצוות האוויר יש אמצעי בטיחות. לכל השאר יש אלכוהול. כתב של הטלוויזיה הרוסית שישב לשמאלי, מושיט לי שקית נייר ובה סרדינים מיובשים ומומלחים: "זה הולך טוב עם קאניאק", הוא צעק לתוך אוזני כדי להתגבר על רעש המנועים המאיצים. האנגלית שלו הייתה טובה והוא הסביר שברוסיה, כל ברנדי מקומי שמזוקק באמצעים ביתיים מענבים או פירות נקרא "קאניאק" וכי המשקה הזה מתחרה בוודקה בפופולריות ובתכולת האלכוהול שלו.
ריח חריף, תערובת של דלק, אלכוהול, נקניק וחמוצים, עמד באוויר כאשר האיץ המטוס והמריא מבסיס חיל האוויר צ'קלוב שליד מוסקבה בדרכנו למוסדוק, לבסיס העורפי של הכוחות הרוסים בצפון הקווקז.
זה היה במרץ 2000. ימים אחדים לפני שפוטין נבחר לראשונה בבחירות כלליות לנשיא הפדרציה הרוסית. אולם באותו יום הוא היה עדיין נשיא-מחליף במקומו של ילצין השיכור שחדל לתפקד. גם במעמד של נשיא ארעי לא היסס פוטין בכל מה שקשור להפעלת כוח; חצי שנה לפני הבחירות לנשיאות הוא שלח את צבאות רוסיה להילחם בג'יהאדיסטים הצ'צ'נים שפלשו לשטחה הריבוני של רוסיה וניסו להקים 'מדינת שאריעה' איסלאמיסטית בצ'צ'ניה ובדגסטן. זאת בדומה למדינת הטאליבן שהייתה אז באפגניסטן ובדומה לחליפות שדאעש הקימו ב-2014 בעיראק ובסוריה.
המלחמה התנהלה פחות או יותר כמו שפוטין רצה. הגנרלים שלו התקדמו בצ'צניה לאט אבל בטוח ומחקו את 'חרפת' כניעת ילצין לצ'צ'נים ב-96', במה שמכונה מלחמת צ'צ'ניה הראשונה.
פוטין קיבל גם לגיטימציה בינלאומית מלאה למלחמה; בארה"ב ובאירופה חששו שרוסיה תתפרק ונבהלו מהאפשרות שהאיסלאם הג'יהאדיסטי ישתלט על האזור העשיר בנפט שלחופי הים הכספי.
"אתם ואנחנו מגלים התנגדות פעילה לאותם גורמים טרוריסטיים הפועלים כביכול בשמו של האיסלאם הטהור", אמר לי יסטרז'מבסקי, יועץ התקשורת של פוטין בראיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות" במוסקבה, במשרדו המרשים שבקרמלין. "אין הרבה מדינות בעולם שמבינות אותנו כמוכם". למחרת כבר הייתי על המטוס בדרכי לאזור הלחימה.
דימא, הכתב צבאי של תחנת טלוויזיה עצמאית, גבר קרח ומשופם, היה בעברו קצין קרבי. הוא סיפר שבפעם האחרונה שהיה בצ'צ'ניה, כשטס חזרה למוסקבה, היה המטוס עמוס בארונות של חיילים שנהרגו בקרבות.
ב"עיר החרבה ביותר בעולם"
היום הוא יום הבחירות לנשיאות רוסיה. מארחי מעוניינים להראות לעולם שרוסיה תחת שלטונו של פוטין היא לא רק דמוקרטיה אלא גם שהמשטר בה יציב ושולט ללא עוררין בכל שיטחה כולל בגרוזני שנכבשה לפני כמה ימים. אבל לפני שיצאנו משדה התעופה לעיר, הזהיר אותנו קצין הליווי: "יש עדיין טרוריסטים בגרוזני".
אוטובוס העיתונאים נסע לאיטו ברחובות השוממים. שתי שריוניות BTR60 גדולות שמצריח כל אחת מהן הזדקר מקלע כבד, ליוו אותנו מלפנים ומאחור. כ-30 לוחמים מהיחידה למלחמה בטרור של משרד הפנים ישבו על השריוניות ובתוכן מוכנים לקפוץ החוצה כדי להילחם פנים אל פנים עם חוטפים שיעוטו על האוטובוס. בששת חדשי המלחמה השנייה בצ'צניה נחטפו ונהרגו לא מעט עיתונאים רוסים, וגם עיתונאי מערבי או שניים. ובכלל חטיפות לשם כופר היו פופולריות מאוד עוד בשלהי התקופה הסובייטית. אבל מלחמת צ'צ'ניה הוציאה את שד החטיפות מהבקבוק. זה היה ענף כלכלי משגשג, מאד רווחי שהיו בו כמה ענפי משנה.
היו, למשל, מקרים שחיילים רוסים מכרו את חבריהם לעבדים לצ'צ'נים אחרי שסיממו אותם או השקו אותם לשוכרה.
לא היה פרט בנוף העירוני של גרוזני שנשאר שלם. עצים כרותים נשענו על גדמים חסרי ענפים. הכביש היה זרוע מכתשי-פצצות אדירי ממדים שמי גשם ושלג מלאו אותם עד שפתם. מחצית הגשר על הנהר שזורם במרכז העיר, שכב בתוך המים. צינורות מעוקמים ומפויחים, עמודי מתח גבוה מקופלים כמו סיכות ראש, מגדלי מואזין שוכבים מפוררים על הקרקע לצד המסגדים שנוקבו ככברה ואפשר היה לראות דרכם את עיי החורבות שמאחוריהם.
זה מה שנותר מגרוזני, בירת צ'צ'ניה. גל של הריסות. מעיר ששטחה כשטחן של יפו חולון ובת-ים יחד, שבה חיו עד מלחמת צ'צ'ניה כ-400 אלף תושבים, לא נותרה אבן על אבן. מספר יושביה במרץ 2000 לא עלה על כמה מאות.
נשמעה ירייה. אני נשכב במקום ליד השריונית. יש לי ניסיון אישי לא טוב עם צלפים. המיור הרובץ לצידי, מנסה להתגבר בקולו על הרמקולים שמשמיעים פופ רוסי צרוד למצביעים המעטים שהגיעו לקלפי הנמצאת בחצר בית ספר. לדבריו, יש עדיין בין 200-100 "בנדיטים" צ'צ'נים שמתחבאים בעיר. בדרך כלל הם יוצאים בלילות, צולפים על המאחזים הצבאיים ומניחים מוקשים. אבל היום הם מסתכנים ויורים בשעות האור כדי לשבש את הבחירות.
נשמעת עוד ירייה ואחריה צרורות של אש אוטומטית. נראה שאחד הפטרולים הרבים של היחידה המיוחדת של משרד הפנים, "אמון", המסיירים בעיר, איתר את מקור הירי וניסה לשתקו. דקות אחדות אחרי שנשמעה הצליפה הראשונה השתרר שקט. התור למים חזר והסתדר לפני מכל המים בחצר בית הספר ובקלפי שבפנים נמשכה ההצבעה.
לרוסים בצ'צ'ניה קרה מה שקרה לאמריקנים בעיראק ולנו בלבנון ובעזה. החמושים שנשארו בשטח אחרי שהצבא השתלט עליו נטמעו באוכלוסייה האזרחית ונעלמו לתקופה מסויימת. אולם אחרי שהתפוגג 'הלם הכיבוש' הם יצאו והפכו את חיילי הצבא הכובש לברווזים במטווח.
'זצ'יסקה' באלחזורובה
אני מצטרף לכוח שיוצא ל'התנפלות' על כפר שתושביו נחשדים במתן סיוע לג'יהאדיסטים. 'זצ'יסקה' הוא המונח הרוסי למה שכונה אצלנו בתקופת האינתיפאדה הראשונה "סגר" או "סיר לחץ". רק שאצלם משתתפים בעניין הזה גם טנקים ושריוניות, המקיפים את הכפר ומפנים את קני התותח והמקלעים הכבדים לעבר בתיו. אחר כך נכנסו לכפר צוותים למלחמה בטרור והיחידות הרגליות של המשטרה, ועברו מבית לבית. הם פשפשו במרתפים, תקעו מקלות בערימות הקש ובדקו תעודות בקפדנות. התושבים יודעים שאם במהלך הסריקות תיירה אפילו ירייה אחת לעבר הכוח הרוסי, יפצפצו הטנקים את מה שעוד נשאר מבתי הכפר.
במוסך נטוש גילו השוטרים צעיר כבן 25. הוא אפילו לא ניסה להסתר מפניהם. סתם עמד שם, ידיו לצידי הגוף, כשפתחו את הדלת. אבל הם אינם לוקחים סיכון. "כבר היו לנו כאלה שהחביאו רימון באחד הכיסים והתפוצצו עלינו", אמר לי הקצין". הם מפשיטים מהר את הצעיר וזורקים את בגדיו הצידה לבדיקה נפרדת. אחר כך מאירים בדקדקנות בפנס חשמלי את גופו העירום.
תחילה הם מחפשי פצעי ירי או צלקות. אחר כך בודקים אם יש לו סימנים כחולים בשקע של הכתף, אולי הוא הפעיל נשק. הם מביאים כלב שיריח אם יש שיירי אבק שריפה או חומר נפץ על הידיים ועל הגוף. שום ממצא מפליל. הצעיר רשאי עכשיו להתלבש. ניכר שהוא משותק מאימה. מפקד הכוח מחליט לשלוח אותו למתקן חקירה והוא נלקח מהמקום כשידיו קשורות. אימו צופה במחזה וידיה על פיה. האב ניצב לידה, מנסה לשכנע את השוטרים שהבחור הוא ילד טוב. לשווא.
בשעת אחר צהריים מאוחרת החל הכוח הרוסי יוצא את אלחזורובה. תושבי הכפר שרוכזו ברחוב הראשי מתחילים להתפזר לבתיהם. אצל אחדים מהם, בעיקר נשים, יוקדת שנאה בעיניים.
אני עד לתהליך שבו הצבאות של אמא רוסיה הופכים ל'חיל מצב' בצ'צ'ניה. כתוצאה מכך הולכים ומתרבים מעשי הביזה, השוד והאונס שמבצעים חיילים כבודדים ובקבוצות. רבים מהם, חיילים ומפקדים, שלחו יד אל הבקבוק. ברכבת המגורים בחנקלה ראיתי את החוזרים מחופשה. ללא הבדלי דרגה, מין וגיל - כולם החזיקו בידיהם שקיות פלסטיק ותיקי יד או נשאו על גבם תרמילים מלאים בבקבוקי וודקה ו"קאניאק" וקופסאות של שימורי דגים וחמוצים, שבלעדיהם אין סביאה ראויה לשמה.
האלכוהול הוא בעיה בצבא רוסיה ובעיה קשה עוד יותר ביחידות משרד הפנים, שגם כך המשמעת בהן רופפת ואחדות מהן אף פרועות וידועות לשמצה. כך לפחות התרשמתי במהלך הימים – ובעיקר הלילות – שהייתי עם לוחמיהן. השתייה לא רק נותנת אותותיה ביחס לאוכלוסייה האזרחית, היא פוגעת בפעילות המבצעית היומיומית. לא מעט חיילים וקצינים רוסים היו טרף קל למארבים ולצלפים של הגרילה הצ'צ'נית בגלל הטיפה המרה.
באחד הימים, על מסלול שדה התעופה במוסדוק שבאינגושטיה ראיתי קבוצה של כ-200 חיילים וקצינים מתכוננת לעלות למטוס תובלה שיטיס אותם לרוסיה. רציתי לשוחח איתם על תחושותיהם ורשמיהם מהמלחמה. אבל כשהתחלתי לנוע לעברם אחז קצין הליווי בחזקה בזרועי: "אל תיגש לשם", הוא אמר, "הם שתויים. הם התחילו לשתות אתמול, כשהגיעו מהשטח בצ'צ'ניה. עכשיו מסוכן להתעסק איתם". הקבוצה הייתה מוקפת שוטרים צבאיים שכמה מהם החזיקו כלבי תקיפה קשורים ברצועות. קיבלתי את העצה.
חנקלה. הנפץ העמום והצחוק
בערב אני יוצא לשאוף אוויר ליד רכבת המגורים במחנה חנקלה. על הרכסים שמסביב בוערות כלפידים בארות הנפט שהמורדים הציתו כנקמה ברוסים. אסון אקולוגי וכלכלי אמיתי. יורד גשם ופתיתי שלג מתעופפים באוויר אבל בקרונות, המוסקים בפחם, חם כמו במרחץ טורקי. החלונות מוגפים הרמטית ומואפלים בשמיכות עבות התלויות עליהם. קשה לנשום, אבל הרבה פחות נעים לחטוף כדור מצלף צ'צ'ני השוכב אי שם בעיר הקרובה וממתין לנצנוץ אור שיאפשר לו לכוון ולסחוט את ההדק.
הלילה הוא ממלכתם של הלוחמים הצ'צ'נים. כמו רוחות הרפאים באגדות, כשיורדת החשיכה הם יוצאים ממקומות המסתור וכמעט אין דבר שיגביל את תנועותיהם, ובלבד שעם הזריחה ייעלמו מחדש מתחת לפני האדמה. הצבא הרוסי, אולי בגלל המחסור באמצעי ראיית לילה, נהג לעת ערב להסתגר במוצבים ובמחנות. רק מספר מועט מאוד של יחידות מיוחדות ידעו לפעול בלילה, וגם זה בעיקר למשימות איסוף מודיעין או חיסולים.
הארטילריה הרוסית, אי שם מדרום לנו, מפגיזה בלי הפוגה. ה"וויששש..." של משגרי הקטיושות, הנפץ העמום של הפגזים והמרגמות מתערבבים בקולות הצחוק והדיבורים הבוקעים מהקרון. מדי פעם צובעת פצצת תאורה את ההרים באור צהוב, מתנדנדת לה מתחת למצנח עד שהיא דועכת. מכיוון גרוזני נשמעים מפעם לפעם פרצי אש אוטומטית. זיקוק ירוק מתווה מסלול קשתי מעל הפרבר הדרומי של העיר האפלה, ואחריו זיקוק אדום. אני מזכיר לעצמי שמאחורי שורת הקרונות יש סוללת עפר גבוהה ומאחוריה פרושות שתי מחלקות טנקי טי-72 המגוננות עלינו. אבל בכל זאת, חולפת מחשבה במוחי, הצרורות הללו נשמעים קרוב.
כל עוד קיימת מוטיבציה בקרב לוחמי הגרילה – לא ניתן לחסל לגמרי את התופעה. היא שבה ומתפרצת. צריך ללמוד אותה כל הזמן, להחליף שיטות לחימה שאיבדו את יעילותן ולהוסיף שיטות חדשות מבוססות סייבר ובעיקר לנתק את הטרור ממקורות התמיכה המוראלית, הכספית והצבאית שלו.
העיתונאים הרוסים שעמם חלקתי את קרון המגורים סיפרו לי שהאזור הלוהט ביותר בצ'צ'ניה הוא ערוץ נהר ארגון וההרים שסביבו. שם, אמרו לי והצביעו על הפסגות המושלגות שמדרום למחנה, מתנהלת עדיין לחימה אכזרית ועיקשת בין דיביזיה של הצבא ובין קבוצות מורדים גדולות המסרבות להיכנע. זהו קניון ארוך, מעין "נקניק" קרקעי שאורכו 65 ק"מ, שהצבא הרוסי חוסם אותו בשני קצותיו אבל אינו מצליח לטהר את קיני הצרעות שבתוכו ובשוליו.
הגנרל ברנוב, ראש המטה בחנקלה, רצה כנראה להוכיח למוסקבה כי הוא שולט במצב ולכן הסכים שמספר כתבים יטוסו במסוק מעל ערוץ הארגון ואף ישהו כמה שעות במאחז של הצבא החוסם את הקניון בקצהו בדרומי, בהרים המושלגים סמוך לגבול עם גרוזיה.
אני אמנם ביקשתי להתלוות לשיירה צבאית הנוסעת בכביש הצר העולה בערוץ הארגון כדי לראות את השטח ואת הלחימה מקרוב. אבל למזלי סרבו מארחי למלא את מה שהם כינו 'משאלת המוות' שלי.
המראנו והתחלנו לטוס דרומה מעל נהר ארגון כשהמסוק מגרד כמעט את פני הקרקע של הקניון העמוק. טסנו במרחק של כמה עשרות מטרים מצלע חומה-אפורה של הר שעליה מתפתלת דרך לבנה. בין העצים חסרי העלווה שמשני צדי הדרך היו פזורים אוהלים וביניהם נשים וילדים. כנראה משפחות פליטים. אחדים מהם אחזו דגלים לבנים בידיהם ונופפו בהם במרץ לעבר המסוק. ייתכן שכך ביקשו למנוע ירי עליהם.
המסוק הנמיך אל השלג ונחת בגובה 1,600 מטרים מעל פני הים. לא רחוק ממחנה אוהלים גדול דבוק לצלע ההר, מוקף חומות עפר ועמדות. גבוה מעליו, בין הסלעים, מחפורות עמוקות שצריחי טנקים וקני תותח מזדקרים מתוכן.
זהו בסיס האש והפטרולים של דיביזיה 138, "קמינסקיה", שמשימתה היא לאתר את קבוצות המורדים המסתתרים באזור ולחסום בפניהם את נתיב האספקה והבריחה לגרוזיה (גיאורגיה).
עודו מדבר התחילה התרוצצות במחנה. אחרי כמה דקות נתחרשו אוזנינו מנפץ הירי של התותחים. ההרים שמסביב מכפילים ומשלשים את ההד. על צלע ההר שממול מתחוללת מפולת שלגים קטנה.
קצין הליווי מתעדכן ושב אלינו. "פטרול שלנו נתקל במורדים בערוץ הנהר והתותחים יורים לשם". ביקשתי ממנו להראות לי על מפה את מקום ההתקלות וכמו שחשבתי - זה היה על דרך העפר שבה היינו אמורים לנסוע למוצב אילו לא טסנו בהליקופטר. היה לנו מספיק שכל לקבל את מה שהוצע לנו.
מרחוק נשמעים צרורות של נשק אוטומטי. התותחנים שוב רצים עם פגזים על גבם. כמה מהטנקים פולטים ענני עשן שחור כשמנועיהם מופעלים. קצין הליווי מאיץ בנו לחזור למסוק.
החייל מוכה ההלם
בפתח המחנה בחנקלה עומדת שיירה מוכנה ליציאה. כעשר משאיות אספקה וכמה טנקים ונגמ"שים עמוסי לוחמים מלווים אותן מלפנים ומאחור. אני מצלם. החיילים מניפים ידיהם ומסמנים V בשתי אצבעות פשוקות. אחד מהם ישב על סיפון הנגמ"ש והניף לעברנו בקבוק "קניאק" חצי ריק. לפי המדים אלו לוחמי משרד הפנים. לאן הם נוסעים? אני שואל. "לוודינו", אומר לי קצין הליווי. זו עיר הנמצאת במרחק 40 ק"מ מגרוזני ועדיין מתנהלת בה לחימה. רק אתמול תפסו שם את אחד ממנהיגי המורדים. אני מראיין כמה לוחמים והשיירה יוצאת לדרכה.
כשהלילה יורד אנו שומעים בום, בום-בום אינטנסיבי ומחריש אזנים. הארטילריה יורה היישר מתוך המחנה שבו אנו נמצאים. מסוקים ממריאים ונוחתים. ברור לי שמשהו חריג, לא טוב, קורה.
למחרת חזרתי בטיסה למוסקבה. הדלקתי את הטלוויזיה במלון באמצע משדר חדשות ומיד זיהיתי בין הנגמ"שים והמשאיות המפוחמים את פרצופו מוכה ההלם של אחד החיילים שצילמתי יומיים קודם לכן מסמן V באצבעותיו. הוא עמד, ידיו לצידי גופו, ובהה כלא מאמין בגופות חבריו שהיו מסודרות על הקרקע הבוצית.
הג'יהאדיסטים הרגו 34 ולקחו בשבי תשעה. כולם שוטרים, אנשי יחידה של משרד הפנים מהעיר פרם שבאזור אורל.
בערב שידרה הטלוויזיה את טקס הבאת הארונות לעיר ואת עשרות הנשים והילדים, בני המשפחות, עמדו והתייפחו כשארון אחר ארון עטויים בדגלה של רוסיה, הוטמנו בשורת הקברים הטריים שנחפרו בשלג. בצד עמדו חבריהם ליחידה של הנופלים, בכומתות שחורות ומדי הסוואה, ובכו, מתחברים וסוגרים עצמם בגוש מלוכד ואבל. גם חיילים רוסים בוכים.
ספרו של רון בן ישי "כתב חזית" יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים"
לפנייה לכתב/ת 
