הצביעות המדאיגה מאחורי חוק הלאום
הרי ישראלים נאמנים מצביעים בארה"ב וצרפתים בארץ מכריזים בגאווה "ויו לה פראנס". אז למה ההתנגדות לביטויי ההשתייכות של ערביי ישראל לעם הפלסטיני ולהנפת דגלים בכיכר? "חוק יסוד: מגילת העצמאות" יעשה פה סדר
אישור חוק הלאום מעורר כעס לא רק בקרב מיעוטים בישראל אלא גם בקרב רבים שרואים מעבר לארבע קירותיה של היוזמה הפרלמנטרית השנויה במחלוקת. הוא מעלה סוגיות שנמצאות במרכז המחלוקת הציבורית, בהן שאלות בנוגע ליחסי רוב ומיעוט, עתיד השטחים הכבושים ומעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
היעדר "שוויון" ואזרחות כפולה
המונח "שוויון" לא הופיע גם בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו שנחקק ב-1992. באופן לא מפתיע, לשני החוקים יש מכנה משותף נוסף: שניהם נחקקו בתקופת ממשלת הליכוד.
כך או אחרת, החוק לא נושא בשורה דרמטית במיוחד. הוא נועד לעגן את ההצהרה שלפיה "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי", אבל תוך כדי כך הוא מגבש אלמנטים שאינם מהותיים להגדרה הלאומית שלנו. יותר מכך, הם מקוממים. יש מספיק אלמנטים שמזהים את ישראל כמדינת העם היהודי, ולכן אין צורך להחריף את המצב בכל מיני צורות שגורמות לישראלים להרגיש אזרחים סוג ב'.
בעקבות הפגנת ערביי ישראל בשבת יצאה הזעקה של תומכי חוק הלאום נגד הזדהותם והשתייכותם של 20% מאזרחי המדינה עם העם הפלסטיני. הם דורשים למחוק את ההשתייכות הדו-לאומית ואת הנפת הדגל הפלסטיני ומשתמשים בכך כדי להצדיק את החוק. אבל אותם צדקנים שוכחים שיותר משני מיליון מאזרחי מדינת ישראל, ובהם מנהיגים ומובילי דעה יהודים, הם בעלי אזרחות נוספות הנושאת לצדה דגל אחר. אז למי מותר להשתייך ללאום אחר ולמי אסור?
זה לגיטימי שערביי ישראל רוצים לשמור על הזהות הפלסטינית שלהם ולהישאר אזרחי ישראל. התנגדות לכך היא מעשה של אי-שוויון על גבול הגזענות. דורשים מהם לוותר על הלאום ועל ההגדרה העצמית שלהם כישראלים-פלסטינים, ואוסרים עליהם להניף את דגל פלסטין, בעוד אזרחים ישראלים אחרים רשאים לשמור על אזרחות והזדהות נוספת - רוסית, אמריקנית, גרמנית ועוד.
אותם שני מיליון בעלי אזרחות כפולה רשאים לבצע פעולות שמעידות באופן ישיר על השתייכותם ללאום אחר. אזרח ישראלי-אמריקני, לדוגמה, יכול להצביע בשגרירות לבחירות בארה"ב. עולים מפריז עדיין מצביעים בבחירות לממשלה הצרפתית וקוראים בקולי קולות "ויו לה פראנס". יש לא מעט עולים מרוסיה שחלק גדול ממשפחותיהם נשאר במקום שהם עדיין קוראים לו מולדת.
אפשר לספוג כמה דגלים בכיכר העיר
חוק הלאום טומן בחובו נימה של התנשאות לאומית ויש בו גם סימנים של אפרטהייד, כי מאחורי הטענות שמצדיקות אותו מסתתרת אמירה פשוטה: אזרח ערבי-פלסטיני במדינת ישראל לא יכול להזדהות עם לאום המוצא שלו, ובטח שלא יכול להניף את דגלו.
התפיסה הזו היא לא רק מסוכנת, אלא גם לא מתיישבת עם המהות של ישראל. הרי אנו מדינת מהגרים שהגיעו מיותר מ-70 גלויות. הדמוקרטיה הישראלית סופגת כל כך הרבה גלויות ותרבויות, אז שיתנופפו עוד 15 דגלים בכיכר העיר. למה לא?
לא כל דבר צריך לעדכן
אם בכל זאת מתעקשים לחוקק חוק יסוד אז אפשר היה להגיע לנוסח שמבוסס על מגילת העצמאות כלשונה וברוחה. החוק כרגע שונה מרוחה של מגילת העצמאות ומכוונתם של מי שהנהיגו את המדינה מרגע שהוקמה. סעיפיו גורמים למי שאינם יהודים (ואני מדגיש שמדובר באזרחים, כלומר בעלי חובות כמו כולם) להרגיש אזרחים סוג ב'. התחושה שלהם היא הצדקה מספקת לכך שלא צריך לאפשר את קיומו של החוק הזה.
לא מדובר כאן רק באלפי אזרחים שתרמו למדינה בשירותם הצבאי אלא במי שתורמים לתרבות, לחקלאות, לרפואה ולבנייה בארץ.
אני תומך ברעיון של ציפי לבני ושל הנהגת הציבור הדרוזי לחוקק את חוק מגילת העצמאות כחוק הלאום. מגילת העצמאות היא המגנה כרטה (Magna Carta Libertatum) שלנו ועליה מבוססות 70 שנות קיומנו. דוד בן גוריון וראשי המדינה מאז ועד היום הצהירו שהאזרחים ה"אחרים" לא מקבלים זכויות לאומיות דוגמת חוק השבות, אבל בכל השאר - הם כשווים.
יש כאן דואליות מטרידה: מחד לא מאפשרים לערבים-ישראליים להפסיק להיות "האחר" על אף היותם אזרחים, ומאידך מונעים מהם להגדיר את עצמם כאזרחים ישראלים-פלסטינים.
- שמעון שבס היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה יצחק רבין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
