האיש שעשה אותי מאושר
כולנו מחפשים במהלך חיינו את הדבר החמקמק שנקרא אושר. בהרצאה של ד"ר חיים שפירא הוא מתייחס לאושר מנקודות מבט של תחומי הידע שלו - כלכלה התנהגותית ותורת המשחקים, פילוסופיה, ספרות ואומנות. היה מצחיק, ויהיה לזה עוד המשך
לאיש שעשה אותי מאושר יש ראש גדול, גדול אפילו יותר משלי. למען הגילוי הנאות, לכותב שורות אלה יש ראש גדול. לא באופן מטפורי, אלא פשוטו כמשמעו. כך זה היה תמיד. החיילים שלי בצבא, כשחשבו שאני לא שומע, נהגו לקרוא לי בכינוי הלא-מחמיא "אבו ראס".
ראש גדול זה לא בהכרח דבר טוב, ולא רק בגלל שהוא מהווה מטרה נוחה לירי צלפים. בניגוד לדעה הרווחת, מחקרים רבים מראים שבהשוואה בין בני אדם שונים, אין קשר בין גודל המוח לחריפות השכל. בעצם כולנו יודעים את זה: לרוב הגברים יש מוח גדול ב-150 גרם מהמוח של רוב הנשים. היית מצפה שבעזרת התאים האפורים הרבים הנוספים שחלק להם בחוכמתו בורא עולם, הגברים יחשבו מחשבות עמוקות יותר - אבל זה פשוט לא כך.
לגברים יש בממוצע עצמות ירך ארוכות יותר, והם אכן רצים (בממוצע!) יותר מהר מרוב הנשים. יש להם שרירי זרוע גדולים יותר, ולכן הם זורקים (בממוצע!) כדור ברזל יותר רחוק מאשר רוב הנשים. אבל מה עושים הגברים עם תוספת המוח שהעניקו להם, את זה יודע רק אלוהים. ברוב הגדול של המדדים הקוגניטיביים נשים זהות או קצת יותר טובות (בממוצע!) מן הגברים, והנתון הזה לא הולך לשום מקום. גם את הפסוק המעליב "נשים דעתן קלה" אמרו גברים, כמו שאמרו עוד שטויות רבות.
אבל פה ושם יש גבר חכם, חכם באמת. וכזה הוא, לדעתי, ד"ר חיים שפירא, מתמטיקאי, פילוסוף ומרצה. כשאמר לי חיים שיש לו ראש גדול מאוד, חייכתי לעצמי בחוסר אמון, ואז עשינו מה שגברים נוהגים לעשות לעיתים קרובות מדי: בדקנו למי יש יותר גדול. התחבקנו, הצטלמנו, וכשראיתי את התוצאה הודיתי בתבוסה.
"תגיד, איך בכלל נולדת?" שאלתי אותו בפליאה. אחרי לידה של תינוק עם ראש כזה, יהיה קשה מאוד לשכנע אמא, מסורה ואוהבת ככל שתהיה, לחזור על החוויה. חיים נולד בווילנה, שנודעה בימים טובים יותר בכינוי "ירושלים דליטא", ועלה לארץ בגיל 11, בגל הגדול הראשון של העולים מברית המועצות לשעבר. הוא עשה חייל בלימודיו בתיכון, למד מתמטיקה, הסתברות וסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב, ויש לו שני דוקטורטים – אחד במתמטיקה והשני בהוראות המדעים. אבל במקום להמשיך בנתיב האקדמי הרגיל של כתיבת מאמרים, מועמדות לקביעות, וחיים במגדל השן האקדמי, הוא בחר לעשות משהו שהיה בשעתו יוצא דופן – לשלב את העבודה והמחקר האקדמיים עם חיים של מרצה לציבור הרחב.
חיים היה אולי האדם הראשון בישראל שהפך את מתן ההרצאות לעיסוקו העיקרי ולמקור פרנסתו, ופתח בכך טרנד שהופך בשנים האחרונות לפופולרי יותר ויותר. אחד הדברים המדהימים בישראל, ארץ לא נורמלית כמעט מכל הבחינות, הוא שהיא ניצבת במקום הראשון בעולם בשמיעת הרצאות. ישראלים רגילים לגמרי מוכנים לשלם כסף טוב, ולבזבז זמן טוב, על מנת לשבת ולשמוע הרצאה על נושא שמעניין אותם. זאת תופעה מרתקת, והיא ניצבת, לדעתי, בניגוד לנטייה הרווחת אצלנו לדבר על ההתנוונות של חיי הרוח, ועל השטחיות שפושה בכול.
מדוע זה ככה? אני לא בטוח, אבל חושב שזה קשור לכך שבמסורת שלנו, של כולנו, יש כבוד עצום וערך גדול לרכישת השכלה ולשיפור עצמי מתמיד. זה אותו הדבר שבגרמנית קוראים לו "בילדונג", והוא אפיין את היהודים בתפוצות מאז תחילת האמנסיפציה, בראשית המאה ה-19, ועד היום.
חיים הוא לדעתי לא רק מרצה בחסד שרואה את תפקידו בהעברה מסודרת של ידע, אלא גם איש רוח מן הסוג הישן – נצר לשושלת עתיקה, שנמנים עליה סוקרטס וקהלת – פילוסופים שמדברים אל הקהל הרחב, ומנסים לעודד את האיש ברחוב להתבונן בחייו ובעולם שסביבו, להשתחרר מדעות קדומות, ולהתחיל לשאול את השאלות הקשות. לא במקרה אחד הספרים הרבים שכתב נקרא "קהלת – הפילוסוף המקראי".
מה לי ולכל זה? אחד הנושאים שבהם התחלתי להתעניין בשנים האחרונות הוא האושר – אותה הבטחה חמקמקה שמזמנים החיים לכל מי שנולד, וכמעט כל בני האדם עסוקים בחיפוש קדחתני אחריה. אני עוסק באושר מן הפרספקטיבה של שני התחומים העיקריים שבהם אני מבין משהו – הפסיכולוגיה ומדעי המוח. לכן היה לי מעניין לשמוע מה יש לד"ר שפירא לומר על התחום הזה, שבו הוא עוסק מנקודות מבט שמייצגות את תחומי הידע שלו – כלכלה התנהגותית ותורת המשחקים, פילוסופיה, ספרות ואומנות.
איש החברה והזאב הבודד
לפני כמה שבועות הלכתי לשמוע הרצאה שלו על האושר, ולא הפסקתי לצחוק. חלק מן הדברים שעליהם דיבר חיים היו ידועים לי, אבל הפרספקטיבה הייתה חדשה, וכמוה גם התובנות. אחרי ההרצאה נפגשנו לשיחה שהייתה, כך אני מקווה, תחילתה של ידידות מופלאה.
לא בכל דבר אנחנו רואים עין בעין. אבל כמו שחיים נוהג לומר, הטענות המעניינות ביותר אינן אלה שהיפוכן הוא שקר, אלא דווקא אלה שגם היפוכן הוא אמת. הוא ואני, כך נדמה לי, לא בנויים מאותם החומרים: הוא איש חברה שאוהב מאוד את הביחד, ואני, גם אם זה לא נראה כך במבט ראשון, זאב בודד בנשמתי. הוא מתמטיקאי מחונן, ואני צלחתי בקושי את הקורס במתמטיקה לרפואנים שנה א' באוניברסיטה. הוא יישאר לנצח עולה עם מבטא, ואני דור שישי בירושלים (אבות אבותיי, שהראשון שבהם עלה לארץ ב-1848, היו מתלמידי הגר"א – שגם הוא ישב בווילנה).
ולמרות ואולי בגלל ההבדלים האלה, הדברים שחיים אומר על האושר מעניינים אותי, מאתגרים אותי, ולעתים קרובות מאוד גם מצחיקים אותי. וכך קרה שהחלטנו שנינו לעשות מעשה, והוצאנו לדרך יום עיון שקראנו לו בשם היומרני "יום האושר הישראלי הראשון". בחרנו בכוונה את התאריך ההזוי ביותר – יום שישי בעוד שבועיים, 31.8.18, סוף החופש הגדול, שבו מצב הרוח הלאומי נמצא בשפל המדרגה.
כל אחד מאיתנו ייתן שם שתי הרצאות, וזה שלא ירצה באותה עת – יישאר על הבמה ויפריע לשני. הרעיון הוא להציע לעם היושב בציון מבט חדש ומקיף על חידת האושר, ואולי גם ללמוד דבר חדש אחד או שניים בעצמנו. אינני יודע איך ההרפתקה הזאת תסתיים, אבל רק המחשבה על יום השישי השחור, בעוד שבועיים, ממלאת אותי אושר.
לפנייה לכתב/ת 
