מרגיז, בועט, מריר. אורי אבנרי היה מופת של עיתונאי

הוא לא רצה חיבוק ולא לשאת חן, אלא לבעוט במפא"י, במושחתים ובלאומנים. ככל ששנאו אותו – הוא חש צודק יותר. כבר אין עיתונאים כאלה. פרידה

אטילה שומפלביפורסם: 20.08.18 , 12:37

אורי אבנרי. 2018-1923(צילום: דוד רובינגר)

אומץ הוא מצרך נדיר בתקשורת הישראלית של 2018. הניסיון להשליט בצעקנות השפעה על השיח הציבורי מהווה מגמה של התרפסות מודעת אל מול השלטון, חנופה חסרת בושה לבעלי השררה והדהוד קונפורמיסטי של תשבוחות ושירי הלל להישגי המנהיג המוכשר.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אורי אבנרי הלך הבוקר (ב') לעולמו בעידן תקשורתי המייצג את ההיפך הגמור מהדרך שבה הלך לאורך רוב חייו. בימי "העולם הזה" הוא התווה קו של פרובוקציות המתגרות בשלטון מפא"י המסואב והמושחת, והציג על שערי השבועון כותרות צעקניות שחשפו את ערוות האליטה השלטת. לא לחבק רצה, אלא לבעוט. לא למצוא חן חיפש, אלא לזעוק.

אבנרי ידע היטב את אמנות הפרובוקציה ולא היסס להשתמש בכל שטיק מוכר ובלתי מוכר על מנת למכור עיתונים - וכדי לזעזע את הנורמות המקובלות על הדרך. לפני שנים רבות, בנסיעה מתל אביב לירושלים, הוא סיפר לנוכחים במכונית על הרצון שלו למשוך תשומת לב למאבקיו. "הכול היה לגיטימי באותם ימים, גם אם לא אהבו את זה, וזה יצר לי לא מעט בעיות", אמר.

אבנרי נהנה מן ההילה והתהילה, אבל הוא לא היסס לבעוט בדלי פעם אחר פעם. בימי שכרון הניצחון אחרי מלחמת ששת הימים נעץ סיכות בבלון האופוריה שאחז באומה והתריע מפני נזקי הכיבוש. כשמשה דיין פינטז על העתיקות והאוצרות הבלומים שהסתתרו במעמקי יהודה ושומרון, אבנרי זעק את זעקות האזהרה מפני השלכות השליטה על עם אחר. הוא היה "בוגד" עוד הרבה לפני שהימין השמרני הישראלי הפך את המושג הזה לכלי המרכזי בוויכוח הלגיטימי שבין שמאל לימין, בין שמרנים לפרוגרסיבים.

אם מניחים לרגע בצד את דעותיו הפוליטיות, שאיתן ניתן ואף רצוי להתווכח, אורי אבנרי היה קודם כל ולפני הכול מופת של מה שעיתונאי צריך להיות: מרגיז, בועט, כועס, ממורמר תמידית.

נתניהו היה מכנה אותו "חמוץ". אדרבא, חמיצות היא טעם החיים של עיתונאי שלא אמור להרפות ולו לרגע מאחיזת החנק בגרון השלטון. עיתונאים רבים בימינו מייצגים את ההיפך הרקוב של מה שייצג אבנרי, והרצון להתרפס אל מול השלטון גובר על רצונם לזעזע ולנענע.

זה מה שאבנרי רצה, וזה מה שהוא עשה. על חשבון אהבת הציבור והקהל הוא הפך לקול בוטה ומתריס, "לאויב השלטון מספר אחת" כפי שכינו אותו בימיו הגדולים. הוא לא עשה חשבון לאיש ותקע אצבע מרגיזה בעיני פוליטיקאים מושחתים. לא פעם קרע מעל הקונצנזוס את העטיפה הוורודה וזעק נגד הכוחנות הדתית, נגד השחיתות ונגד השליטה על הפלסטינים. וככל ששנאו אותו יותר, חש אבנרי שהוא צודק יותר - והמשיך ביתר שאת. לא הרפה, לא שינה כיוון, לא גמגם ולא עיגל פינות.

גם אם גוש שלום הוא לא הבית הפוליטי והאידיאולוגי שלכם, מקימו צריך להיות, ללא ספק, זיכרון מתוק של חירות מחשבתית וחופש ביטוי שאינם יודעים גבולות.

יהי זכרו ברוך