פרידה מהאופטימיסט הנצחי, אורי אבנרי
אורי אבנרי היה איש של עקרונות עד יומו האחרון. הוא לחם בשורות האצ"ל וההגנה ובעיקר - נלחם תמיד למען חופש העיתונות והשלום, אף שרעיונותיו זיעזעו את הקהל וקנו לו אויבים במסדרונות השלטון. גם כשכולם איבדו תקווה, אבנרי המשיך להאמין שלישראלים ולפלסטינים אין ברירה אלא לחיות בשלום. "לא אחיה די זמן לראות את זה קורה, אבל אני רואה את זה בעיני רוחי"
הפריטים מעזבונו של אורי אבנרי, שנמצאים בספרייה הלאומית: האירוע המוחי תפס את אורי אבנרי לפני כשבועיים, כשהתכונן לצעוד מביתו שברחוב רופין בתל אביב לכיכר רבין, כדי להשתתף בהפגנת העדה הדרוזית נגד חוק הלאום. מי שהיה ממייסדי תנועת השמאל והעיתונות החופשית בישראל אמנם לא הגיע בגופו להפגנה, אך רוחו שרתה ללא ספק מעל הרבבות שמילאו את הכיכר.
גם ברגעי ההכרה האחרונים שלו נותר אבנרי אותו פעיל נלהב למען שוויון ושלום, שמאבקיו הסיזיפיים נגד המערכת לא תמיד הניבו פרי אך לעולם היו מעוגנים באידיאולוגיה סדורה ובאמונה יוקדת. שרית ישי-לוי, שעבדה לצידו כעיתונאית, סיפרה כי אמרה לו פעם שהוא נותן פול גז בניוטרל, שאין טעם שימשיך לצעוק מעל כל במה את המילה "שלום". "אסור לאבד תקווה", השיב לה, "אם אאבד תקווה, מה הטעם בחיי?"
החייל שכתב שירה
הוא נולד ב-1923 בגרמניה והיה הילד היהודי היחיד בבית הספר בו למד בהאנובר. כשהיה בן עשר, לאחר עליית הנאצים לשלטון, נותר לשבת בכיסאו כאשר כל המורים והתלמידים נעמדו על רגליהם כדי להצדיע במועל יד. הוא נשאר אותו ילד שדבק בעמדותיו, גם כאשר כולם מסביבו נוהרים בעקבות העדר.
זמן קצר אחר כך עזבה המשפחה את גרמניה והשתקעה בתל אביב. כנער רכב על אופניו לחיפה ולים המלח ופיתח תפיסות של לוחם חופש עברי. בגיל 14 התגייס לאצ"ל אך במהרה פרש לאחר שהתאכזב מכך שהארגון נלחם לא רק בבריטים אלא גם בערבים. בגיל 17 הקים את התנועה הפוליטית הראשונה שלו, שדגלה בשיתוף פעולה בין יהודים לערבים להגשמת מאווייהם הלאומיים של שני הצדדים. רעיונותיו זיעזעו את דעת הקהל ביישוב, אך נותרו הבסיס שעליו עיצב את השקפתו הפוליטית.
למרות זאת, עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס להגנה ושירת בפלוגת הקומנדו "שועלי שמשון". לפני כמה חודשים ביקשתי לראיין אותו על המערכה לכיבוש מוצבי חוליקאת המצריים. למרות הפצרותיי סירב בנימוס להצטלם לכתבה - אחרי הכל היה כבר שבע קרבות ובגילו לא נותר לו מה להוכיח - אך בכל זאת השיב באריכות על שאלותיי.
"הגעתי לקרב באיחור", סיפר. "עלינו לחוליקאת, והמראה שנגלה לפניי היה כמאה גופות מצריות ששכבו על הגבעה שורות שורות. את גופות היהודים כבר הספיקו לפנות. חיפשו מתנדב שיתקדם לבדו מאה מטר מזרחה, לכיוון הכביש לעזה, כדי להזהיר מפני סכנה". אבנרי התנדב. "הייתי לגמרי לבד בנוף הגדול על גבעה בודדה, ומרחוק ראיתי אלפים של תושבי אשקלון הערביים הולכים בכיוון עזה".
שפע הגופות ובעיית הפליטים שנרקמה אל מול עיניו המשתאות של אבנרי הצעיר חיזקו את השקפתו בדבר הצורך בשלום עם הפלסטינים. אך יותר מכל תרמה המלחמה לעיצוב דמותו הציבורית כאיש כותב: שירו "שועלי שמשון", ששורבט בעיפרון לאור פנס של ג'יפ בהפוגה בין הקרבות, היה ללהיט; והספר "בשדות פלשת", שתיאר את חוויותיו מהמלחמה באופן שהיה אישי, פיוטי ופילוסופי כאחד, היה לרב מכר.
את הכסף שהרוויח השקיע במפעל חייו, השבועון "העולם הזה". מעל דפיו התפרסמה ביקורת נוקבת על שלטון מפא"י, ובמיוחד על השב"כ, ארגון ששמו ועצם קיומו לא הותרו אז לפרסום ושאבנרי סימן אותו, במידה רבה של צדק, כעושה דברו של בן-גוריון. ראש השב"כ ויועצו הקרוב של ראש הממשלה, איסר הראל, כל כך חשש מהביקורת עד שהקים שבועון מתחרה, "רימון", שלא היווה תחרות ראויה ונסגר מקץ שנה וחצי.
בין חללית לערפאת
"אורי עיצב את עולמם של צעירי ישראל בשנות ה-50 וה-60", סיפר הסופר והמחזאי אפרים סידון. "היה לו את העיתון היחיד שלא היה מפלגתי או ממשלתי והיווה את מקור המידע האמיתי היחיד באותה תקופה. אבל היה גם החלק האחורי של העיתון, שם כתבו על מועדונים ודוגמניות, ושבו ראיתי בפעם הראשונה חזה חשוף. זה היה שילוב של זימה וצדק".
לימים כתב סידון מדור סאטירי פורץ דרך בעיתון, ובכל זאת מעולם לא שמע את אבנרי צוחק. "הוא היה איש עצור שלא התבדח, פעם הוא אמר שהוא סובל מ'חוסר ברגשות'. אבל כעורך הוא נתן לנו יד חופשית והיה חלומו הרטוב של כל עיתונאי".
כאשר שרית ישי-לוי ביקשה לכתוב בעיתונו, התייצבה במשרד הקטן שאותו חלק עם העורך הגרפי. "אמרתי לו שאני רוצה להיות עיתונאית, והוא אפילו לא הסתכל עליי", היא נזכרת. "הוא פשוט אמר לי מילה אחת: 'כתבי'". ישי-לוי עשתה כדברו ורשמה ביחד עם אבנרי את אחד ההישגים העיתונאיים הכבירים בהיסטוריה של העיתונות הישראלית, כאשר ראיינו את יאסר ערפאת בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה (ביחד עם ענת סרגוסטי).
"כשהגענו לביירות במהלך המלחמה, חרשנו איתו את כל המועדונים של העיר ואכלנו במסעדות הכי טובות, הכל הודות לקשריו", סיפרה ישי-לוי. קשריו גם איפשרו להם להגיע למערב ביירות, שעדיין נשלטה בידי לוחמי אש"ף. "כל הדרך אחזתי את ידו כמו ילדה קטנה. בשלב מסוים הגענו לאיזו דירה, פתאום נפתחה הדלת ופנימה נכנס יאסר ערפאת". מיותר לציין שהראיון עם ערפאת, אז האיש השנוא ביותר בישראל, עורר זעזוע ציבורי שלא הפריע כהוא זה לאבנרי.
את עיתונו ניצל אבנרי גם כדי לחדש מילים עבריות, למשל "חללית", "יחצ"ן" ו"טיפש עשרה", ובמקביל נבחר לכנסת כשעמד בראש מפלגה שהקים וזכתה במנדט אחד. בפעילותו הפוליטית השמיע את קולו של השמאל הרדיקלי והקדים את זמנו כאשר לחם בעד זכויות להט"ב, נישואים אזרחיים וגיוס בני ישיבות.
ביתם שלו ושל אשתו רחל, שנפטרה לפני כשבע שנים, היה מלא במזכרות מטיולים ברחבי העולם. בשלב מסוים גם התמלא בחתולים, לאחר שאבנרי סירב לעקר את חתוליו ואלה הפכו לגדוד שלם. לזוג, לעומת זאת, לא היו ילדים. "הם החליטו בצורה מודעת להקדיש את הזמן והאנרגיה לדברים אחרים", אומר אדם קלר, שפעל לצד אבנרי בתנועת "גוש שלום".
בחודש הבא היה אמור אבנרי לחגוג יום הולדת 95. בשנותיו האחרונות הוסיף לפעול ובעיקר לכתוב, ומדי יום צעד במשך כשעה לאורך חוף הים. בטור שפירסם לפני כשנה כתב כי לישראלים ולפלסטינים אין ברירה אלא לחיות יום אחד בשלום זה עם זה. "לא אחיה די זמן כדי לראות את כל זה קורה, אבל אני כבר רואה את זה בעיני רוחי".
לפנייה לכתב/ת 
