לתת לפלסטינים לעשות לימונדה מהלימון של טראמפ
המהלכים של ארה"ב, בהם קיצוץ התקציבים וביטול ההכרה בזכות השיבה, עלולים להביא למשבר הומניטרי ולאינתיפאדה. אבל התנהלות נכונה, תוך גיוס הקהילה הבינלאומית, דווקא עשויה להביא לשיקום כלכלי והסדרה ביטחונית
קיצוץ התקציב לפלסטינים, קיצוץ תקציב אונר"א, והכרזה של הממשל בוושינגטון שלפיה הוא לא מכיר בזכות השיבה הם מבורכים כיוון שהם יכריחו הן את הרשות, הן את חמאס והן ארגונים אחרים החברים באש"ף לאמץ חשיבה פרקטית יותר על הסדר קבע לסכסוך, ואולי אפילו לחשב מסלול מחדש ולהגיע לשולחן המו"מ עם פרדיגמה קרובה יותר למה שעשוי להיות מקובל על ישראל.
אבל לצד הסיכוי שטמון בצעדים אלה של וושינגטון, קודם צריך להכיר בסיכונים. הלחץ הכלכלי כתוצאה מקיצוץ תקציבי אונר"א יגרום כמעט בוודאות למשבר הומניטרי חמור ואמיתי בעזה, ובמידה פחותה גם ביהודה ושומרון. בנוסף, תגובת ההנהגה הפלסטינית להכרזה של טראמפ, השומטת את בסיס הלגיטימיות הבינלאומית מתחת לדרישה למימוש "זכות השיבה", תצית כמעט בוודאות את הרחובות בעזה ובגדה - בעיקר על רקע מאבק הירושה על ההנהגה שיעלה בקרוב אל פני השטח.
מכאן שאם וושינגטון, ישראל ואולי גם ה"קוורטט" ירצו למנף את קיצוצי התקציב וביטול זכות השיבה ולהשיג תוצאה חיובית פורצת דרך – צריך לבצע את התהליך בהדרגה ולהצמיד אליו צעדים כלכליים משלימים.
את התקציבים שהפלסטינים מקבלים ישירות או באמצעות אונר"א צריכה וושינגטון לקצץ בהדרגה על פני 4-3 שנים באופן שיאפשר לצעדים הכלכליים המשלימים להתבצע בשטח, ולתת לפלסטינים ברצועה ובאיו"ש מקורות תעסוקה והכנסה חלופיים. אחרת, קיצוץ התקציבים יביא תוך זמן לא רב למשבר הומניטרי ברצועה שלישראל יש עניין מדיני וביטחוני מהמעלה הראשונה למנוע אותו. משבר כזה יביא למתיחות ביטחונית שחמאס ייזום או ייגרר אליה, וההמשך ידוע.
תהליך דומה עלול להתפתח גם באיו"ש. לא יהיה משבר הומניטרי, אבל האבטלה שתוחמר תהווה תמריץ נוסף לתסיסה שממילא מבעבעת מתחת לפני השטח. זה יתחיל בהפגנות רחוב וגם כאן ההמשך ידוע. זה עלול להיגמר בעוד מיני-אינתיפאדה או אינתיפאדה מלאה.
כל זה יכול להימנע אם הממשל בוושינגטון יכריז שקיצוץ התקציבים ייעשה בהדרגה וכי במקביל תופעל תוכנית השקעות כלכליות ופרויקטים להקמת תשתיות חשמל, מים, בריאות וחינוך, ברצועה ובאיו"ש, שיחליפו את הנדבות שהפלסטינים מקבלים באמצעות אונר"א וגורמים בין לאומיים אחרים. בעקיפין, "תכנית מרשל" כזו לרצועה ולגדה עשויה לחזק את המוטיבציה הפלסטינית להסדרה של הסכסוך בדרכי שלום ולייצר בקרבם תהליכים פנימיים שיאפשרו זאת.
על רקע זה, ביטול ההכרה האמריקנית בזכות השיבה לא תעורר תסיסה כה קשה. הצעדים הכלכליים המשלימים צריכים להינקט מיד במקביל להכרזה על ביצוע בהדרגה של קיצוצי התקציב והתרומות לפלסטינים. בבריסל מתכנסת מחר (יום ג') ועידה של המדינות התורמות לעזה. זוהי הזדמנות מצוינת לייסד קונסורציום בינלאומי (כולל מדינות ערביות) שגם יפקח שההשקעות לא ינותבו על ידי חמאס להתעצמות הזרוע הצבאית (כנ"ל ברשות), וגם שמערכת החינוך הפלסטינית לא תחנך להסתה.
ישראל תהייה שותפה פעילה לקונסורציום אך לא כחברה מהמניין אלא במעמד של "מאפשר" (Facilitator). כלומר, ממשלת ישראל לא תממן ולא תבצע ישירות, אבל תעשה כל שביכולתה כדי שהביצוע יתנהל במהירות דרך הנמלים שלנו והמעברים שבשליטתנו.
ייעוץ מקצועי, הנדסי ובעיקר ביטחוני לקונסורציום הבינלאומי הוא הכרחי לא רק ליעילות הביצוע אלא גם לשמירה על האינטרסים הביטחוניים הלאומיים החיוניים שלנו. על כל השאר נדבר ונתמקח אחרי שתשרור רגיעה (חזרה להבנות "צוק איתן") שתאפשר התנעת התהליך הזה ברצועת עזה. באיו"ש יש בינתיים רגיעה ואפשר להתחיל מייד. אז, כשהתהליך יכנס כבר לשלבי ביצוע, יתחיל מו"מ רציני על השבויים וגופות הלוחמים שצריך להחזיר הביתה ועל "הסדרות" למיניהן.
לפנייה לכתב/ת 
