מה באמת מלמדים בבתי הספר? צלילה לספרי הלימוד
הטענות להדתה? די מגוחכות. אנשי המחתרות? טרוריסטים. הנכבה? גירוש בכוח. וגם: לאן נעלמו הנשים מההיסטוריה, והאם ייתכן שבישראל לא חיים אנשים שצבע עורם אינו לבן? לקראת פתיחת שנת הלימודים סקרנו עשרות ספרי לימוד. התוצאות מעודדות או מדכאות, תלוי בנקודת המבט
כמעט מדי יום אנחנו שולחים את ילדינו לבתי הספר מתוך ציפייה שיחזרו משכילים יותר, רחבי אופקים וגם שירכשו כישורי חיים. במקרי קיצון אנו נתקלים בחומרי לימוד מזעזעים, אבל כמה מאיתנו באמת מכירים את התכנים הללו ויודעים מה מכניסים לילדים לראש? כמה תוהים אם הדבר תואם את השקפת עולמנו או לחילופין רלוונטי לחיים שלנו כאן, במאה ה-21?
יחד עם חוקרי מכון "IMPACT-SE" צללנו בחודשים האחרונים אל עשרות ספרי לימוד במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית דתית. חוקרי המכון למחקר ומדיניות בינלאומי, שחוקר ומנתח מ-1998 ספרי לימוד רשמיים ברחבי העולם ביחס לסטנדרטים בינלאומיים, בנוגע לקבלת האחר, לשלום ולסובלנות, בדקו זאת.
צירפנו בדיקה מקיפה שערכנו לגבי סוגיות כמו מגדר, הדתה ויחס למיעוטים. התוצאות, לפרקים מעודדות ומפתיעות בעיקר בכל מה שנוגע לערכי הדמוקרטיה; ולעתים מדכדכות ומעוררות צורך בתיקון – בכל מה שנוגע לייצוג החסר מאוד של נשים, והבלתי קיים של אתיופים ומיעוטים אחרים.
ד"ש מדרוויש
כשעולה לכותרות סיפור על תכנים בעייתיים בספרי הלימוד, יש נטייה לתקוף את שר החינוך. אך רובם המוחלט של הספרים נכתבו לפני כניסתו של השר לתפקידו, וגם מידת מעורבותו בכתיבת ספרים חדשים יותר שואפת לאפס. סביר להניח, למשל, שנפתלי בנט לא היה חותם על חלק מהתכנים בספר האזרחות החדש, שיצא לאור בתקופתו. הנרטיב המוביל בו הוא של מדינה דמוקרטית יותר מאשר יהודית, ומנסחי חוק הלאום היו עלולים להזדעזע מכמה וכמה ציטוטים בו.
בספר, "להיות אזרחים בישראל: במדינה יהודית ודמוקרטית", מדובר בין השאר על תיקון חוק החינוך בשנת 2000 שקובע שיש לחנך ולהכיר את השפה התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית בישראל ולהכיר בזכויותיה השוות; ישנו דיון על הבעייתיות בחוק השבות ובעיית האי שוויון שהוא יוצר, כולל ציטוט מפי חבר הכנסת אחמד טיבי; יש קטע העוסק בלימוד בג"ץ קעדאן, על הקצאת קרקעות מדינה להתיישבות יהודית שמהווה אפליה אסורה; בנוסף מלמדים את פסק הדין של אהרון ברק, שקבע כי לקבוצות מיעוט יש זכות להקים יישוב המיועד רק לבני קהילותיהם, ואילו קבוצת הרוב אינה זקוקה להגנה תרבותית. לקינוח מלמדים בספר גם שיר של מחמוד דרוויש, שאפשר לומר בעדינות שאינו מחביבי הממסד (שרת התרבות מירי רגב נטשה בזמנו טקס משום שהוקרא בו שיר שלו).
בפרק לכיתות ט' (ערכים דמוקרטיים ויהדות, הוצאת עד"י) שעוסק בכבוד האדם, מובא סיפורו של פלסטיני חולה המעוכב במחסום של חיילי צה"ל, בזמן ההמתנה לאישור המעבר חלה הרעה במצבו. התלמידים נשאלים כיצד היו מתנהגים במצב דומה.
עוד פרק משמעותי מתייחס לטבח כפר קאסם ובספר "משטר ופוליטיקה בישראל" מוסבר כי "במקרה של טבח כפר קאסם נפגע באורח גס ושרירותי ערך היסוד החשוב ביותר - קדושת החיים", ו"נטבחו רבים ללא כל התגרות מכוונות, כשהאחראים לטבח לא נענשו כראוי".
מחתרת או ארגון טרור
מלבד פיתוח חשיבה ביקורתית כלפי הסבל של האחר הערבי, יש התייחסות מעניינת לתקופת המחתרות ולטרור יהודי. לא אחת מוזכרים הלח"י והאצ"ל כארגוני טרור. כך בפרק "שאלת הריבונות במדינה החדשה ("משטר ופוליטיקה בישראל"), מלמד אחד הקטעים על "הפקודה למניעת טרור תש"ח" בה הוכרז הלח"י כארגון טרור, תוך ציון "הבאתם למשפט של חברי לח"י על חברות בארגון טרור", על רקע פרשת אלטלנה ורצח הדיפלומט השוודי ושליח האו"ם. בתרשים אחר ("עולם לאומי ב': בונים מדינה במזרח התיכון") המסביר את ההבדלים בין המחתרות, מוסבר שהאצ"ל ביצע "פעולות טרור", שהלח"י "דגלה בטרור קיצוני" בעוד ההנהגה הרשמית של היישוב דגלה ב"המנעות מטרור כלפי אוכלוסייה אזרחית ערבית".
פעולות התגמול של צה"ל במהלך ראשית ימי המדינה מתוארות באותו ספר כפעולות לא מוסריות שפגעו באזרחים, בתגובה לפעולות הסתננות. דיר יאסין, למשל, מתואר כ"טבח... רובם נשים ילדים וזקנים". לתיאור האירוע נעשה שימוש במילה "ברברי", וטבח שיצר "רגשי זוועה ומחילה".
כמעט בכל ספרי הלימוד מוצגים שלום ואי-אלימות כערכים שאליהם יש לשאוף. השלום אמנם מתואר לעתים כאוטופי, אך גם מעשי וכפתרון עדיף לסכסוך. כמה מספרי הלימוד העדכניים יותר מסבירים שהמצב הנוכחי מסובך יותר, ולעתים אף נקבעים בהם תנאים מסוימים לתהליך שלום (למשל, הכרה במדינת ישראל מצד ממשלה פלסטינית), להבדיל מהשאיפה או הכמיהה לשלום ללא תנאים בספרים הישנים יותר. מאידך, ייתכן שזהו פשוט תיאור רלוונטי או מציאותי יותר למצב כיום, לאחר עליית החמאס בעזה והעדר תהליך שלום אפקטיבי.
"אנחנו רואים שיפור לטובה בסטנדרטים הנוגעים לשלום ולסובלנות בתוכנית הלימודים הישראלית", אמר מרכוס שף, מנכ"ל מכון אימפקט. "זה כולל כיבוד האחר, והיעדר סממנים של שנאה. יש כמובן מקום לשיפור אבל בסך הכל, אנו רואים בעובדה שתוכנית לימודים לשלום נלמדת גם תוך כדי שהסכסוך נמשך – כדבר יוצא דופן למדי".
לבן על לבן
הבשורות הפחות טובות נוגעות לייצוג של קבוצות שונות בחברה הישראלית - ויותר נכון לתת ייצוג. למשל, יוצאי אתיופיה. ברובם המוחלט של הספרים – מלבד אלה שעוסקים בעלייה עצמה – נעדרים יוצאי המגזר כמעט לחלוטין. כך, למשל, בספר האזרחות לכיתה ז', "עת לעשות: על אחריות אישית ומעורבות חברתית", כל הגיבורים לבנים, וכך גם כל הדמויות המצוירות. הספר אמנם מלמד באופן כמעט שווה על דמויות מופת נשיות וגבריות, אבל קשה להתעלם מצבע העור המובהק, ומהיעדרו של גוון אחר שקיים בחברה הישראלית. בחלק על מנהגים של בגרות ובר מצווה – מובאות דוגמאות מכל העדות האפשריות חוץ מיוצאי אתיופיה.
תמונה דומה מצאנו בספרים במדעי החברה, כמו "ביישוב שלנו ובסביבתו" (כיתה ד') או "אני ומשפחתי, אני וחבריי" (כיתה ב'), שם כל הילדים לבנים, כאילו ביישוב שלנו אין ילדים שחורים, וגם מזרחיים בקושי. בספר השני גם התפקידים המגדריים עדיין שמרניים: הילדה עם הבובה, הבן עם המים ועוד.
היוצא מן הכלל הוא "ישראלים צעירים" של מט"ח שיצא בשנה שעברה, ומוקדש ברובו ליוצאי העדה, אך מבדיקה שלנו בבתי ספר רבים עדיין לא מלמדים אותו.
ברוב הספרים האחרים שסקרנו, כמעט בכל תחומי הלימוד, נעדרות דמויות שצבען פחות בהיר. הדוגמאות לילדים הקטנים תמיד יגיעו בדמות ילד או ילדה בהירים, או לכל היותר יוצאי עדות המזרח, כמובן במינון מופחת. יוצא דופן לטובה הוא ספר האזרחות "ערכים, דמוקרטיים ויהדות לכיתה ט'", שחותר כולו לערכים של דמוקרטיה ושוויון, ומוצגות בו דמויות מכל הגוונים. אולי זה קשור לעובדה שהוא חובר על ידי אנשי תוכנית בארי במכון הרטמן הליברלי. נקודה שלילית: 20 דמויות שונות מוזכרות בספר הזה, 19 גברים ורק אישה אחת, רות גביזון. בספר אחר של המכון היחס הוא 51 גברים אל מול שתי נשים.
עובדה זו לא מפתיעה בהתחשב בכך שגברים כתבו את ההיסטוריה, אך מעוררת תהיות משום שגם נשים לא מעטות חתומות על ספרי הלימוד כיום. למשל בספר "מסעות בזמן –ערים וקהילות" שכתבו נשים, כמעט אין נשים. האם לאורך ההיסטוריה בכל התקופות, לא היו גיבורות? דוגמה נוספת: בספר "הלאומיות – ראשית הדרך" לחטיבה עליונה, ישנם אך ורק גברים, מלבד פסקה אחת קטנטנה על הסופרג'יסטיות.
ספר יוצא דופן לרעה הוא "משברים ותקומה – השיבה לציון", של מכון הר ברכה. הספר, שאושר על ידי משרד החינוך, נראה לעתים כמו מניפסט מיסיונרי, גזעני, שאינו מתייחס למיעוטים או לנרטיב הערבי כלל. ספר פוליטי לחלוטין, עם מטרה ברורה. בעבר נדונו בתקשורת התכנים של ספרי מכון הר ברכה, ועלו תהיות איך אושרו לבתי ספר ממלכתיים ספרים שכוללים זלזול בזרמים יהודיים שונים ובמיעוטים. נראה כי דבר לא השתנה.
הכל בפרופורציה
על פי מחקרו המפורסם של הסוציולוג האמריקני ג'יימס קולמן, ההשפעה של בתי הספר על הילדים עומדת בערך על עשרה אחוזים, אולי קצת יותר. מצד שני, בהתחשב ברמת המעורבות ההולכת ופוחתת של ההורים בחינוך של ילדיהם, יש מקום להיות מוטרדים.
על פי המחקר שערכנו, עיקר הבעיה היא בייצוג המפלה מאוד לרעה של נשים בספרי הלימוד – בעיקר בהיסטוריה ובאזרחות, אבל גם במחשבת ישראל, בספרות ואפילו במספר הדוגמאות בספרי הלימוד במתמטיקה.
עוד קבוצה שמופלית לרעה היא הלהטב"ק: בכל ספרי הלימוד כמעט אין אזכורים יחודיים להומואים או לסביות. מאידך, ניתן לזהות ניצנים של שינוי, בדמות תוכניות מאושרות של "חושן", עם אזכור של יוסי וג'אגר ועוד. ברוב בתי הספר עדיין לא משתמשים בספרי הלימוד הללו, אבל עצם העובדה שהם מאושרים ונלמדים פה ושם, זו נקודת ציון בדרך הארוכה לשוויון.
סוגיית ההדתה: קריאה של עשרות ספרי לימוד מלמדת שהיא אינה קיימת, בוודאי לא כפי שיש מי שמנסים לצייר אותה. פה ושם, למשל ב"חוליות בשרשרת הדורות" לכיתות ו' וה', ישנם סימנים קלים של נטיה לכיוון הנרטיב הדתי, אבל סביר להניח שילדים שלומדים מחשבת ישראל יספגו, ובכן, תכנים שנוגעים ליהדות ולמחשבת ישראל. בשאר התחומים, במיינסטרים, לא מצאנו שום עדות לניסיונות להחזיר בתשובה.
עוד ספר שמצריך אזכור שלילי: "חוקרים ארץ" לכיתה ו', שמתעלם לחלוטין מערביי יהודה ושומרון, ויש בו יחידה מיוחדת על העיר ירושלים שכל כולה שיר הלל לעירייה. אין בו שום רלוונטיות להווה, והוא מתעלם לחלוטין מהאתגרים המורכבים שבפניה עומדת העיר.
"ספרי לימוד רשמיים הם ללא ספק הכלי החזק ביותר ללחימה בהשפעות קיצוניות על ילדים ונוער", אמר אריק אגסי, סמנכ"ל מכון IMPACT-SE. "והם המפתח לעיצוב התרבותי של חברה פתוחה וסובלנית יותר של הדור הבא".
לפנייה לכתב/ת 
