"הרבה תקווה": בית ספר ליהודים וערבים ביוון
מה קורה כשיהודים וערבים מישראל מקימים בית ספר לילדי פליטים מארבעה לאומים שונים? "בית הספר לשלום" באי לסבוס מדגים איך החינוך יכול לשנות את העולם
חמזה, בן 14, נמלט עם משפחתו מהמלחמה בסוריה והגיע לאי לסבוס שביוון לפני חצי שנה. הזיכרון האחרון שלו מבית הספר שבו למד הוא קולות הנפץ והפחד שליוו את התלמידים כל העת. "למדתי בבית הספר בסוריה שש שנים", הוא מספר. "אהבתי ללמוד שם והלוואי שהייתי יכול לחזור לשם וללמוד. הלוואי שכולנו נחזור לסוריה. אבל זו הרגשה לא טובה שאתה יושב בבית הספר ויש הפצצות. פה אני מרגיש בטוח".
במשך קרוב לשנתיים לא היה חמזה בשום מסגרת לימודית, משום שהישרדות קודמת לחינוך. בלסבוס הוא הצטרף לבית הספר לשלום שהקימו בוגרים בתנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"האג'יאל".
"ההגעה לבית הספר נתנה לי הרבה תקווה", הוא מספר. "הרגשתי שאני בבית ספר רגיל ונורמלי ובתוך הסיטואציה הלא נורמלית שאנחנו נמצאים בה, זה היה טוב. במחנה יש הרבה בלגן והמצב לא טוב, בבית הספר אני מרגיש בטוח. אני רוצה להיות בן אדם חיוני שמשתף פעולה ושעוזר לעולם, ואני מרגיש שבית הספר עוזר לי בזה".
לאנשים כמונו, שעבורם חינוך הוא מצרך בסיסי הכרחי, קצת קשה לתפוס איך ב-2018 עדיין יש מקומות בעולם, לא רחוק מאיתנו, שבהם חינוך הוא פריבילגיה. המלחמות העקובות מדם במדינות כמו סוריה מציבות בפני התושבים אתגר מרכזי אחד - לשרוד. כל השאר זז הצידה. בני המזל מצליחים לברוח ולהגיע למחנות פליטים במדינות אחרות, שם לא נשקפת סכנה לחייהם, אך הם נאלצים להסתפק בתנאי מחיה בסיסיים בלבד.
לפני כמעט שנתיים החליטו בוגרים בתנועות הנוער השומר הצעיר והאג'יאל לשלב כוחות עם ארגון הסיוע הישראלי נתן ולהקים בית ספר ליד מחנות הפליטים בלסבוס, כדי לתת מענה לילדים שחיים שם. חודשים אחדים לאחר מכן הצטרפו אליהם נציגים מארגון הסיוע ההומניטרי ישראייד, ויחד הם מתפעלים את "בית הספר לשלום".
"היום יש בלסבוס כ-8,500 פליטים, מתוכם 1,500 ילדים בגיל בית ספר", מספר יאיר לייבל, מנהל בית הספר ואחד ממקימיו. "אנחנו עושים את זה כי יש פה אסון הומניטרי שקורה מעבר לגבול, ואחרי שהבנו שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר פה בארץ הלכנו למקום הכי קרוב. זאת הדרך הכי טובה בעולם ליצור אמון, כשאתה משקיע בדור העתיד של העם שחושב שאתה נגדו, זה משנה את חוקי המשחק. בסוף חלק מהאנשים האלה יחזרו לארצות שלהם, והם יחזרו עם המטען הזה, עם המפגש הזה. מעל 1,000 תלמידים כבר עברו בבית הספר בשנים האחרונות, זו השפעה רחבה מאוד".
את הכסף הראשוני גייסו חברי תנועות הנוער באמצעות מימון המונים, אבל רק כשהגיעו ללסבוס הבינו עם אילו אתגרים הם צריכים להתמודד. "אין ספר הדרכה איך להקים בית ספר כזה", מודה יאיר. בשלב הראשון היו צריכים חברי המשלחת לבנות אמון עם הקהילות השונות במחנות הפליטים ולגייס צוות הקמה: מנגרים, רתכים וצבעים שעזרו בבניית המבנה, ועד למורים ולאנשי אקדמיה שעזרו בבניית התוכנית החינוכית.
"כשפתחנו את הלימודים ביום הראשון היו 17 תלמידים", אומר יאיר. "אחרי שלושה שבועות היינו כבר עם 40, ואחרי שבועיים מצאנו את עצמנו בונים את הכיתה השלישית. מאז, בשנה וחצי האחרונות, אנחנו בונים עוד ועוד כיתות. כיום כבר ישנן שמונה כיתות עם 180 תלמידים ביום".
עם הזמן הבינו חברי המשלחת והצוות החינוכי שהאתגר המרכזי הוא יצירת תשתית חינוכית לילדים שרבים מהם לא לקחו חלק בשום מסגרת חינוכית במשך שנים. חלקם אף מעולם לא למדו בכיתה, וגם אלה שכן הגיעו מתרבויות וממסגרות שונות, כך שיש ביניהם פער משמעותי בחומרי הלימודי וגם בנהלים בסיסיים של בית ספר.
"70% מהילדים האלה לא היו בבית ספר מעולם", מספר יאיר. "יש ילדים שלא למדו מעולם כי הגיעו ממשטר חשוך כזה או אחר, ויש ילדים שלא הלכו לבית ספר כי כשהתחילה המלחמה בסוריה והם החלו במסע הבריחה שלהם הם היו בני שלוש, וכיום הם כבר בני 11. לכן האתגר הראשון היה ללמד את הילדים לשבת בכיתה, לעקוב אחרי נורמות. בשבועות הראשונים זאת הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. הילדים לא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. אחרי שבועיים איתנו, הם חוו מסגרת".
עבור מרים, בת 14, בית הספר הוא המקום הבטוח הראשון שנכחה בו זה שנים. "בשבועות הראשונים הבנתי שבתוך המצב הקשה במחנה, הלחץ והאלימות, בית הספר הוא מקום בטוח", מספרת מרים, שברחה מקאבול שבאפגניסטן, שם למדה בבית ספר דתי תחת חוקים נוקשים מאוד. "כל החוקים והדברים שהייתי מחויבת לעשות ולא לעשות גרמו לי לא לאהוב ללכת לבית הספר", היא מספרת. "פה אנחנו חופשיים לעשות דברים טובים, החוקים הם בעדנו ולא נגדנו, לא נגד זכויות נשים אלא בעדן. בבית הספר אנחנו יכולים להתחיל לחלום על העתיד שלנו ולהתכונן אליו".
מלבד החומר הלימודי משתדל הצוות החינוכי בבית הספר להקנות לתלמידים ערכים של שוויון וסובלנות. "אחרי שלקחתי חלק בסמינר המנהיגות בבית הספר הבנתי שאני יכולה להיות מודל לחיקוי למי שסביבי ושיש לי השפעה", מספרת מרים. "הדעה שלי השתנתה כלפי בני האדם שמסביבי, הבנתי אחרי הרבה שיחות בבית הספר, מהי גזענות, ולמדתי על אנשים שונים ממני, שבסוף כל האנשים דומים זה לזה ולא חשוב מה המוצא שלנו. מה שעזר לי להבין אלה השיעורים עם המורים שבהם דיברנו על בני האדם בעולם, על החובות שלנו. בהתחלה היה ממש קשה לי להבין את כל הדבר הזה. דיברתי על זה הרבה עם אחיות שלי ונעזרתי בהן. כיום הדעה שלי אחרת מזו שאיתה הגעתי".
החינוך בבית הספר לשלום מתבצע בשפות האם של התלמידים, מתוך הבנה שתהליך לימודי משמעותי יכול להיעשות רק באמצעות דיבור בגובה העיניים, באותה שפה. כיום ישנן בבית הספר שלוש כיתות דוברות ערבית, שתי כיתות דוברות דארי (אחת משתי השפות הרשמיות באפגניסטן - הג"ע), שתי כיתות דוברות כורדית וכיתה דוברת צרפתית. לכל כיתה צוות של מורים שמנסה לשפר כל העת את התוכנית הלימודית.
יוסוף קדאח, מנהל המחלקה החינוכית בהאג'יאל, הצטרף למשלחת במטרה להכשיר את המורים. "הגעתי לאי בתור מדריך מוסמך כי ראינו שיש צורך ללמד את הצוות איך להתנהג כמורה בכיתה", הוא מסביר. "במדינות ערב המורה נתפס אחרת, לא כמו אצלנו בישראל. אני זוכר שהגעתי לאחת הכיתות וראיתי מורה אפגני נכנס לכיתה עם מקל. נבהלתי. הילדים האלו עברו מספיק חוויות קשות בחיים שלהם".
האתגר הגדול ומעורר ההשראה ביותר שעומד בפני צוות בית הספר הוא המפגש בין קבוצות שונות שחונכו לשנוא זו את זו. "לסורים, לדוגמה, הייתה עלינו סטיגמה כקבוצה יהודית-ערבית", מספר יוסוף. "הקשר בינינו היה רגיש מאוד, כי אנחנו נחשבים למדינת אויב. לאט-לאט שברנו את הקרח וסיפרנו להם שאנחנו אנשים כמותם שמאמינים בערך האדם ובאנו לעזור ולתמוך, ושאנחנו לא קשורים לפוליטיקה. לקח לנו קצת זמן, אבל בסופו של דבר הם הבינו".
רוני הוס, הרכזת החינוכית, לא מהססת לפני שהיא מספרת לתלמידים שהיא ישראלית. "אני תמיד מספרת על העיניים שנפערות כשילדים חדשים שואלים אותי 'מאיפה את?' ואני עונה 'מישראל'", היא מספרת. "אני חושבת שהמפגש בין העמים הוא חוויה מאוד חזקה. גם שלנו בתור משלחת משותפת של ערבים ויהודים, וגם עם הילדים בבית הספר. אנחנו מדברים על ארבעה לאומים שונים שנמצאים בבית ספר אחד. יש הרבה אירועים מאוד גזעניים ואלימים בין הלאומים באי, ובבית הספר יש מקום לכל התרבויות.
"יש משהו בסיטואציה האנושית שמתחוללת פה, במפגש האנושי הזה, שמצליח לחולל שינוי. ברגע הזה שלבבות של אנשים נפגשים, בלי קשר למוצא ולחינוך, זה מרחב אחר. אני חושבת שהדבר הזה נותן המון אמונה והמון תקווה שאפשר להתגבר על שוני ועל פערים ועל מלחמות. לי, לפחות, זה נותן הרבה כוח והרבה תקווה על איך הדברים יכולים להיראות, בעיקר אם זה מצליח פה, במקום הכי נמוך והכי קשה".
אביר, בת 12, ברחה עם משפחתה מהמלחמה בעיראק והגיעה ללסבוס, שם נתקלה לראשונה במערכת חינוכית שמדגישה ערכים כמו חברות וקבלת השונה. "המצב בעיראק מאוד קשה, יש מלחמה שלא נגמרת ואין עתיד", היא אומרת. "בגלל זה באנו לאירופה. פה נתקלתי לראשונה בערך החברות, לפני שהגעתי לפה לא הכרתי אנשים שונים ממני. בבית הספר יש לי הזדמנות להכיר ילדים מכל מיני מקומות ומכל מיני עמים ופה כולנו חברים.
"בשבילי הלמידה בבית הספר מתחלקת לשני חלקים: חלק אחד מתעסק יותר בערכים כמו כבוד, שיתוף פעולה וחברות; החלק השני מתרכז בנושאים שאנחנו לומדים: חשבון, אנגלית, כורדית וספורט. אני אוהבת את שני החלקים בצורה שווה. אף פעם לא ראיתי מקום כזה בחיים שלי. כל המורים והצוות טובים אלינו, אין הבדל בין המורים הערבים, האפגנים, הקונגולזים והכורדים, כולם דואגים לי בלי קשר למוצא שלי או שלהם. ההורים שלי מרגישים שבית הספר נתן לנו הזדמנות חדשה, שמאז שהגענו לפה השתנינו, למדנו דברים חדשים והתפתחנו".
"מחוץ למסגרת": הפרויקט המלא: ביום חמישי ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet
לפנייה לכתב/ת 
