טראמפ שם קץ לעשורים של הפחדות

נשיא ארה"ב פועל בניגוד לתחזיות האימה של מחלקת המדינה על התקוממות ערבית. הוא העביר את השגרירות, הכיר בירושלים, התעקש מול איראן – והשמיים לא נפלו. לנשיא הבא, רפובליקני או דמוקרט, כבר יהיה יותר קל

שי בזקפורסם: 03.09.18 , 07:58

ברק אובמה ודונלד טראמפ(צילום: רויטרס)

מדיניות החוץ של הנשיא ברק אובמה במזרח התיכון הייתה הרת אסון. בתקופת כהונתו קרס הסדר הישן של רוב הדיקטטורים בעולם הערבי, אולם העולם בהנהגת ארה"ב לא היה שם כדי לעזור לכונן סדר חדש. בהססנות, בפחדנות ובאשליות שווא נתנו מדינות המערב לכאוס לעלות. שלטון הרחוב והכנופיות, ארגוני הטרור והאסלאם הקיצוני השתלטו על המרחב. מיליוני פליטים, הרוגים ופצועים, עקורים ומדוכאים הותירו עד היום את האזור ללא תקווה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בעידוד ארה"ב טופחו גם אשליות הפלסטינים שאם רק ימשיכו להתעקש יוכלו לקבל יותר ויותר מכפי שישראל תוכל אי פעם להרשות לעצמה, ובכך נדחה השלום שוב ושוב לאופק לא ידוע. האיראנים - על סף קריסה מהסנקציות הבינלאומיות - קיבלו חבל הצלה בדמות הסכם הגרעין והמשיכו לטפח את זרועות הטרור שלהם ברחבי העולם, את ניסויי הטילים הבליסטיים שלהם ואת יכולותיהם הסף-גרעיניות, שנועדו כמובן "רק למטרות שלום", וגם את בני טיפוחיהם וידם הארוכה בעזה ובלבנון.

ואז הגיע הנשיא דונלד טראמפ. האשליה הפלסטינית רבת השנים שהזמן משחק רק לטובתם, וככל שיחכו יותר יסחט העולם עבורם יותר ויתורים מישראל, עשתה לפתע פניית פרסה. השגרירות האמריקנית עברה לירושלים, שהוכרה כבירת ישראל, והסיוע האמריקני הופחת. ההכרה מרחיקת השלום במיליוני צאצאי הפליטים הפלסטינים ונספחיהם נקטעה באחת. התרסקה גם התקווה האיראנית שביכולתה להמשיך להיות מדינת סף גרעינית בד בבד עם טיפוח צבא הטרור שלה, ובמקביל להחזיר את הכלכלה והיציבות למשטר המהפכה האסלאמית.

לא קל לשבור קונספציות ארוכות שנים במדיניות החוץ האמריקנית. רבים מהנשיאים היו ידידי ישראל, הבטיחו שיעמדו לצדה, שיכירו בירושלים, שיעמדו איתן בפני מדינות ערב ואיראן, אולם כשהגיעה שעת המעשה חששו לסטות מהדרך הישנה. הם חששו מתחזיות האימה של פקידי מחלקת המדינה, מהאזהרות על התקוממות מדינות ערב ומהפחדים הנטועים בכל העזה וחדשנות.

והנה הגיע האיש האחר הזה. שאף אחד לא יודע איך הגיע למשרה הזו ואיך לקרוא אותו, ועושה את כל הצעדים הנכונים מבחינת ישראל. בלי פחד ובלי היסוס. למרבה הפליאה הוא מקיים את ההבטחות שלו, בניגוד לכל הציפיות מפוליטיקאים בכלל וממנו בפרט. והעולם לא מתמוטט. העולם הערבי לא מתקומם ולפעמים גם תומך. השמיים לא נופלים וירושלים עומדת איתן. המשטר האיראני מתחיל להתנדנד בין סדקי הכלכלה המקרטעת ומחאות הרחוב שלו ומחאות האירופים נשמעות בקול ענות חלושה.

ההשוואה בין שני הנשיאים הללו היא מרתקת. אין ספק כי אישיותו של אובמה מרשימה מאוד. ניקיון כפיו, ממלכתיותו, יכולותיו הרטוריות והדוגמה האישית שלו היו והינן מופלאות. טראמפ, לעומתו, הוא במידה רבה ובתחומים רבים ההיפך הגמור. אולם כאמור, כשמגיעה שעת המעשה הנשיאותי, ובוודאי בכל הנוגע למזרח התיכון ולישראל, הוא כמעט בבחינת נס. דווקא הנשיא שלא מהסס לבעוט בכל דלי ובכל מוסכמה, עושה באופיו זה לישראל ולאזור כולו תיקון מהותי וחשוב מאוד.

יתרה מכך: כל נשיא שיבוא אחרי טראמפ, רפובליקני או דמוקרט, ייצא נשכר משבירת המוסכמות הזו. הנשיא הבא כבר לא יהיה מחויב לקונספציות הישנות שהרתיעו נשיאים כה רבים מלסייע לישראל. אחרי טראמפ וצעדיו הנכונים, ייתכן בהחלט שגם הנשיאים הבאים ירשו לעצמם לצעוד בדרך הזו. מנקודת מבט ישראלית, זו אולי החשיבות הגדולה באמת של כהונתו של טראמפ, תהיה אשר תהיה דעתו של הקורא על אופיו, תקופת נשיאותו ואישיותו.