5 שקרים על "תום הלב" של ההתנחלות

ביהמ"ש קבע שמצפה כרמים הוקם בתום לב על קרקע פלסטינית פרטית. בכחש, בנחישות, במשך 38 שנה, צעד אחר צעד, אבל מה? בתום לב

חגית עופרןפורסם: 03.09.18 , 11:07

מצפה כרמים(צילום: אוהד צויגנברג)

בית המשפט המחוזי פסק בשבוע שעבר שהמאחז מצפה כרמים הוקם על קרקע פרטית של פלסטינים "בתום לב", ומכיוון שכך אין לבעלי הקרקע הפלסטינים זכות לדרוש את פינויו. לפי מילון אבן שושן, "בתום לב" משמעו "ביושר לב מתוך תמימות וכנות גמורה". אפשר להאמין שמתנחלי המאחז באמת חשבו שלא מדובר בקרקע פרטית של פלסטינים, אך קשה לייחס תמימות וכנות גמורה למי שבונה בלי היתרים במאחז לא חוקי.

אם הם היו טורחים לבקש לאשר תוכנית בנייה, המינהל האזרחי היה מגלה מיד שמדובר בקרקע פרטית והם היו ניצלים מלעבור על גזל (סביר גם להניח שהממשלה לא הייתה מאשרת את הקמת המאחז, כי לפחות עד להקמת ממשלות נתניהו האחרונות, המדיניות הרשמית הייתה שלא מקימים התנחלויות חדשות).

ומצד שני: מתן פלג חושב שבג"ץ והשמאל עוד יחריבו את פסק דין מצפה כרמים

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אבל בית המשפט לא עסק בתום הלב של המתנחלים. הדיון עסק בתום הלב של אלה שהקצו להם את הקרקע, קרי המדינה והחטיבה להתיישבות, וכך נראה יושר הלב והתמימות הגמורה של הגופים שפועלים מטעם מדינת ישראל בשטחים:

תום לב 1: תפיסה "לצרכים צבאיים". ב-29 ביולי 1980 הוציא מפקד האזור צו תפיסה לכ-850 דונם של קרקע פרטית פלסטינית. זה היה לפי הבלוף שבאמצעותו הקימו את עשרות ההתנחלויות הראשונות: מכיוון שאסור להפקיע קרקע פרטית בשטח כבוש לצורכי התנחלות, החליטו "לתפוס" את הקרקע לצורכי ביטחון ולהשתמש בה לצורכי התנחלות. אמנם בית המשפט העליון קבע ב-1979 בפסק דין אלון מורה שהתנחלויות אינן צורך ביטחוני, ולכן אסור להשתמש בצווי תפיסה לצורך הקמתן, אך מכיוון שבשטח כבר הוקמה היאחזות נח"ל (בלי צו תפיסה), והממשלה כבר החליטה לאזרח אותה, המדינה הרשתה לעצמה לצפצף על בית המשפט ולתפוס את השטח לצורך הקמת ההתנחלות כוכב השחר.

תום לב 2: שטח המאחז כלל לא נכלל בצו התפיסה. המאחז מצפה כרמים נמצא מחוץ לגבול של צו התפיסה, כך שגם אם היה מותר להשתמש בקרקע תפוסה לצורכי התנחלות, הרי שבמקרה הזה הקרקע אפילו לא נתפסה. אמנם היה שם איזה צו סגירת שטח, אבל המשמעות שלו היא שמדובר בשטח אש ואסור להקים בו יישובים.

תום לב 3: הרשאה לחטיבה להתיישבות. תכירו את החטיבה להתיישבות: הזרוע הביצועית של הממשלה לעבודות מפוקפקות. גוף לא ממשלתי של ההסתדרות הציונית שהממשלה גייסה מיד אחרי 1967 לבצע עבורה את העבודה הבעייתית של הקמת התנחלויות בשטח הכבוש. הממשלה נתנה לחטיבה לנהל ולחלק כספי ציבור ולנהל את רוב הקרקעות הציבוריות בשטחים.

החטיבה, מצדה, העבירה מיליונים בלי פיקוח ובלי קריטריונים להתנחלויות, לעיתים לפעילות בלתי חוקית, והקצתה קרקעות בלי לגבות עליהן כסף, בלי לדווח לבעל הקרקע (הממונה על הרכוש הממשלתי) ואף הקצתה קרקעות שבכלל לא הועברו לניהולה. כך למשל התברר שמתנחלים בעמונה, בעפרה, בגבעת האולפנה ובמצפה כרמים קיבלו מהחטיבה להתיישבות מגרשים שהיו בבעלות פלסטינים.

את שערוריית חלוקת הכספים הצליחו מעט למתן בשנים האחרונות, אך ההפקרות בניהול המקרקעין עדיין נמשכת, והממשלה אף מנסה בימים אלה לעגן את המצב הקיים בחוק. את מצפה כרמים הכשיר בית המשפט על בסיס ההרשאה שנעשתה "בתום לב" לחטיבה להתיישבות.

תום לב 4: חוזה ההרשאה לא כולל את אדמות המאחז. ב-23 בפברואר 1981 נחתם חוזה הרשאה בין הממונה על הרכוש הממשלתי, שהוא המקביל למינהל מקרקעי ישראל בשטחים, לבין החטיבה להתיישבות. החוזה מקצה לה קרקע לצורך הקמה וביסוס ההתנחלות כוכב השחר. המפה שצורפה לחוזה לא כוללת את שטח המאחז, אך את העניין הזה פתרו בסעיף 2ג שלפיו: "הצדדים מצהירים כי ידוע להם כי גבולות המשבצת טרם נמדדו וגבולותיה המדויקים טרם נקבעו סופית".

בפסק הדין מצטט השופט חלק מהעדות של אדריכל שלמה מושקוביץ, שהיה ראש לשכת התכנון במינהל האזרחי במשך עשרות שנים: "היה נהוג באותה תקופה עד אמצע שנות ה-80 בערך, כל הצווים שאני מכיר... בוצעו בצורה כזאת שבין הצו לבין המיקום שבוצע בפועל לא היה שום קשר".

ולזה השופט קורא "תום לב".

תום לב 5: בעלי הקרקע מחוץ לסיפור. לפני 51 שנה לקחה מדינת ישראל על עצמה את האחריות על השטחים אבל בלי לספח את התושבים הפלסטינים. להם אין זכות הצבעה ויכולת להשפיע על החוקים שישראל קובעת בשטחים; אין להם ייצוג בגופים שמנהלים את הקרקעות; הקרקעות מוקצות בלי מכרזים ובלי יכולת של הפלסטינים לזכות בהן; וכל הצווים, החוזים וההרשאות שנעשים באדמותיהם, "בתום לב ובכנות גמורה", נעשים בלי לשאול אותם, בלי לשמוע אותם ובסופו של דבר גם בלי שבית המשפט מתחשב בזכויותיהם.

על כך הזהירונו חז"ל שעבירה גוררת עבירה, ו"כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה - נעשית לו כהיתר" (יומא פ"ו ע"ב).