מה הורס את מערכת החינוך ואיך נפגעים ילדינו?
יש לנו ילדים חכמים, מורים מסורים, הורים חדורי מוטיבציה, מנהלים אידאליסטיים. מדוע כל אלה לא משתקפים במדדים הגרועים של תלמידי ישראל? הביצועים הכושלים של מערכת החינוך הם תוצאה של התנגשות הרסנית בין שני כוחות נחושים וסותרים
ביום ראשון השבוע, בשעה עשר בבוקר, ישבתי על כסא פלסטיק לבן באחת השורות האחרונות של האודיטוריום. השתדלתי לא להיראות חרד, לפחות לא יותר חרד מן ההורים האחרים שישבו שם יחד איתי, שיחקו עם הסמארטפונים שלהם וצילמו ללא הרף.
בית הספר של הילדים שלי שוכן על צלע גבעה בהרי יהודה. הייתה שם שמש של סוף הקיץ, אוויר צלול, נוף נהדר ולא מעט דמעות. אני ליוויתי את הבת שלי, מחמל נפשי, ביום הראשון שלה בבית הספר. שלום כיתה א'. שוב.
הטקס, חוויה ישראלית שנכנסת ישר ללב, התנהל ממש כמו שזכרתי מן הפעם הקודמת, כשהבן שלי התחיל ללמוד שם בכיתה א', לפני 13 שנים. התלמידים הבוגרים בירכו את התלמידים החדשים. כולנו שרנו "בשנה הבאה נשב על המרפסת", לפי מילים שהוקרנו על חצי מסך, כי המקרן היה קצת באופסייד, עם הרבה לה-לה-לה במקום המילים החסרות. המנהל נשא דברים קצרים ופשוטים, כאלה שמעלים חיוך ונותנים תקווה.
13 שנים, ואיך שהזמן רץ. לא היה שינוי בהתרגשות שלי, אולי לא מתרגלים לדברים האלה. אבל הפעם הייתי הרבה יותר מודאג ואמביוולנטי מאשר בפעם הקודמת שהפקדתי את הילד שלי בידי מערכת החינוך הישראלית. מדוע? כי היום אני יודע הרבה דברים על מערכת החינוך שלנו, שלא ידעתי אז.
אולי לא רציתי לדעת. הידע הזה הוא מלחיץ, מכעיס, מדאיג, ועוכר שמחה. אין דרך יותר נחמדה להגיד את זה: מערכת החינוך הישראלית, שאליה שלחנו השבוע יותר ממיליון וחצי ילדים, שבידיה הפקדנו בלב רועד את היקר לנו מכל, היא מערכת גרועה מאוד. ולא רק כי הילדים שלנו שונאים ללכת לבית הספר.
נפתלי בנט - נכשלת. צא מן הכיתה
תדע כל אם עברייה: למדינת ישראל יש צבא ומנגנוני ביטחון מהטובים ביותר בעולם, מערכת בריאות מהטובות בעולם, דירוג אשראי מהטובים בעולם, ומערכת חינוך איומה. יש בה איים של מצויינות, יש בה מורים בחסד ובתי ספר נהדרים, אבל הסך הכול נע בין גרוע לגרוע מאוד.
לו אני שר החינוך, אז אחרי כשלוש שנים בתפקיד, ולנוכח הביצועים העלובים של המערכת שעליה לקחתי אחריות, הייתי מפסיק לדבר גבוהה-גבוהה ולהיראות כל כך מרוצה מעצמי. הייתי מתנצל בפני ילדי ישראל, הורי ישראל ומורי ישראל, והייתי הולך הביתה לפני שיפטרו אותי. נפתלי בנט – נכשלת. צא מן הכיתה.
באיזה זכות אני אומר את זה? מדוע אני חושב ששר החינוך שלנו נכשל, ומערכת החינוך שלנו גרועה? בגלל העובדה המזעזעת שעוברת אצלנו מתחת לרדאר, שהביצועים של תלמידי ישראל בכל המדדים של ארגון PISA, התכנית הבינלאומית התלת-שנתית להערכת תלמידים, הם בושה וחרפה.
הביצועים שלנו הם הרחק מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD בכל פרמטר אפשרי. הביצועים של ילדי ישראל הם כל כך גרועים, שהם הרחק מתחת לביצועים של מדינות כמו וייטנאם, סלובניה ופולין, שלא לדבר על כל ארצות מערב אירופה, ועל שיאני העולם, ארצות מזרח אסיה – סין, סינגפור, קוריאה ויפן.
עכשיו יגיעו התירוצים וההסברים: זה היה ככה לפני שבנט הגיע; התוצאות של סקר 2018 עדיין לא פורסמו, ואיסוף הנתונים יסתיים רק במהלך חודש ספטמבר; בישראל יש יותר תלמידים יחסית לגודל האוכלוסייה מרוב מדינות ה-OECD; וכמובן -- אנחנו ארץ קטנה ומוקפת אויבים.
הכול נכון, אבל זהו שלב ההסברים. מערכת החינוך שלנו היא גרועה, נקודה. הביצועים הירודים של מערכת החינוך הישראלית שערורייתיים במיוחד, משום שישראל היא אחת המדינות המשכילות בעולם, ומשום שבין 2006 ל-2016 ישראל הגדילה את תקציב החינוך שלה ב-30 מיליארד שקל, ומאז נוספו לו עוד מיליארדי שקלים, בלי שינוי של ממש בביצועים. אם מביאים בחשבון את תקציבי הרשויות המקומיות המופנים לחינוך, ביחד עם תקציב משרד החינוך עצמו, זה התחום שעליו מוציאה ישראל הכי הרבה כסף. המון הוצאות, בלי תוצאות.
הדברים הקשים האלה אינם סוד. בכל שנה מזהיר ארגון OECD את ישראל מן ההשלכות ההרסניות של מצב מערכת החינוך שלה. לפי מבחני PISA, שבהם נבדקת האוריינות של תלמידים בני 15 במתמטיקה, מדעים וקריאה, שיעור תלמידי ישראל שיתקשו להשתלב בחברה ובכלכלה אחרי תום לימודיהם הוא מהגבוהים במדינות OECD. שר החינוך שלנו יכול לדבר עד מחר על הגניוס היהודי ואומת הסטארט-אפ, אבל אלה פטפוטים של פוליטיקאי, אחיזת עיניים צדקנית.
אמר את זה הרבה יותר טוב ממני פרופ' אנדריאס שלייכר, "שר החינוך" של ה-OECD, שעוקב מזה יותר מעשור בדאגה אחרי מערכת החינוך הישראלית: "ישראל היא מדינה משכילה, אבל הדור הבא שלכם כבר לא יהיה מוכן לעתיד".
מדוע זה ככה? הרי יש לנו ילדים חכמים, מורים מסורים, הורים חדורי מוטיבציה, מנהלים אידאליסטיים, והמון כבוד להשכלה ולחינוך. אז איך זה יכול להיות? מה שכתבתי עד כאן הן עובדות. מה שאכתוב מכאן והלאה הוא דעתי האישית ותו-לא: אני חושב שהביצועים הגרועים של מערכת החינוך שלנו הם תוצאה של התנגשות הרסנית בין שני כוחות נחושים וסותרים.
מי הכוחות האלה? מצד אחד, השאיפה הבלתי נלאית של שר החינוך בנט וצמרת משרדו להשיג שליטה מרכזית ופיקוח הדוק על עוד ועוד היבטים ופרטי פרטים של ההוראה ותוכניות הלימודים ("משילות", זוכרים?). ומן הצד האחר, "הורות ההליקופטר" – תופעה ייחודית, שהיא אסונם של ילדי ישראל.
הבירוקרטיה הקשוחה והקפואה של מערכת החינוך שולטת במורים ביד רמה. היא אינה נותנת למורי ישראל את החופש לבחור מה ללמד, איך ללמד אותו, ואפילו לא באיזה קצב ללמד אותו. זה מחניק, וזה עוכר שמחה. ילדי כיתה א' מגיעים מגני הילדים כשהם סקרנים ותאבי דעת, ותוך פחות משנה הם כבר שונאים את בית הספר, ומחכים בכיליון עיניים לסוף הלימודים.
אבל זה לא הכול. תיכנסו לכל כיתה בישראל, ומיד תבחינו שקשה מאוד ללמוד בה, מהסיבה הפשוטה שאף פעם אין בה שקט. הילדים כותבים ווטסאפים, מדברים ביניהם, מפריעים, והמורים מפחדים להשליט משמעת ולעשות סדר. מדוע? כי הם מפחדים מההורים. אם המורה תעז להגיד ליוסי להחזיר את הסמארטפון שלו לתיק או לצאת מן הכיתה, ייערך לה שימוע בפני המפקחת האזורית, ואיש לא ייתן לה גיבוי.
זוהי הורות ההליקופטר – הורים שמגוננים בכוח על ילדיהם מול המערכת ומשביתים אותה. כל המורים וכל המנהלים בישראל מפחדים מההורים, ובעיקר שר החינוך – הרי אלה הבוחרים שלו. והשילוב של שליטה חסרת פשרות במורים ובתכניות הלימודים, ובצידה התנהלות חסרת כל שליטה בכיתות, הורס לנו את המערכת ופוגע בילדים.
אז מה צריך לעשות, ומה אפשר לעשות? את דעתי על כך אכתוב בשבוע הבא.
לפנייה לכתב/ת 
