כאפיות וכיפות: כנס ישראלי-פלסטיני בבריסל

כבר אחרי חצות. בלובי המלון שבשדרת לואיז בבריסל ההמולה בשיאה. בליל מילים בערבית, בעברית ובאנגלית ממלא את החלל. בין הפסקות הסיגריה, ניגוב החומוס מקופסה והסמול־טוק, נציגי המשלחת מתאמנים על נאומיהם. הישראלים לחוצים, שוברים שיניים באנגלית, עוברים שוב ושוב על הנאום למחר. שני הדוברים הפלסטינים, בסאם עיד ומודאר זהארן, משדרים רוגע. הם מתכננים לשאת דברים מהלב. האנגלית שבפיהם טובה מספיק כדי לעשות זאת.

בבוקר יום שלישי, בשבוע שעבר, התקבצו חברי המשלחת בבניין הפרלמנט האירופי. נטליה גריקובה מפזרת חיוכים ומחלקת לכולם אישורי כניסה לפרלמנט. היא סלובקית יפהפייה והעברית שבפיה מפתיעה. למדה במשך שנה בתל־אביב בתוכנית חילופי סטודנטים והתאהבה בישראל. נטליה מסייעת לארגן את הכנס ומנחה את המושב הראשון שלו מתוקף תפקידה כיועצת של חבר הפרלמנט יירי פאיין מצ'כיה, יו"ר־עמית של חוג הידידים של יהודה ושומרון בפרלמנט האירופי. החוג הוקם לפני שנה וחצי כחלק מפעילות יחידת קשרי החוץ של המועצה האזורית שומרון, והוא זה שמארח את הכנס ההיסטורי. ואכן, מדובר בהיסטוריה: זו הפעם הראשונה שמתנחלים ופלסטינים, כיפות וכאפיות, חברו יחדיו כדי למחות בתוך הפרלמנט האירופי נגד ה־BDS(תנועת החרם) ולהציג את שיתופי הפעולה הכלכליים בין פלסטינים לישראלים ביהודה ושומרון.

יוסי דגן בפרלמנט האירופי(צילום: מועצה אזורית שומרון)

עשר וחצי בבוקר. הכנס מתחיל. מודאר זהארן טרם הגיע. זהארן, סופר ופובליציסט, הוא בן של פליטים פלסטינים שנולד בירדן ונאלץ לברוח משם אחרי שהביע ביקורת על הממשלה. כיום הוא חי בלונדון כפליט מדיני ירדני־פלסטיני. מארגני המשלחת, חן בן־לולו, יועץ לענייני קשרי חוץ של מועצת שומרון, ואסתר סילם־אלוש, דוברת המועצה, במתח. שלושה חודשים הם עמלים על ארגון הכנס. זמן רב חיפשו פלסטינים שיסכימו לדבר. פלסטינים רבים מעוניינים בשיתוף פעולה כזה אך חוששים מהרשות הפלסטינית. סילם־אלוש ובן־לולו נפגשו עם עשרות רבות של פלסטינים שכן תומכים בשיתוף פעולה כלכלי עם מתנחלים. חלקם לא יכלו להגיע. אחרים לא קיבלו מישראל אישור יציאה. והיו שחששו מנחת ידה של הרשות הפלסטינית. האם ברגע האחרון גם זהארן קיבל רגליים קרות? 

הנה הוא. נכנס נמרצות לאולם. המארגנים נושמים לרווחה. המבטים מופנים אל דמותו הצבעונית והכובשת, לבוש בחליפה מהודרת, כאפייה אדומה ועניבה תואמת. כשהוא פותח את פיו ומדבר בלהט, הקהל האירופאי מהופנט. "צדק הוא מושג קולקטיבי", אומר זהארן ונעמד על רגליו. הדוברים האחרים מדברים באיפוק בעודם יושבים. הוא נואם בהתלהבות כשחקן מנוסה. "אי־אפשר לתת לנו, הפלסטינים, צדק, אך בו־בזמן לסרב לתת צדק ליהודים הישראלים השכנים שלנו. מאות־אלפי פלסטינים מגיעים יום־יום לעבוד בישראל ובהתנחלויות ומקבלים שכר גבוה לאין שיעור מהשכר הדל ברשות הפלסטינית. אוסלו הביא לכולנו רק ייאוש ואסון. מדינות האיחוד האירופי לא מבינות שהן שותפות למצב האסוני שפוקד אותנו". 

"אני פלסטיני ירדני", מסביר זהארן לקהל המופתע. "אני בנם של שני פליטים פלסטינים שהיגרו מירושלים ב־1967 תחת איומי הלגיון הירדני, שהבטיח כי בתוך שעתיים הם יסלקו את כל היהודים ואז הפלסטינים יוכלו לחזור. השעתיים הפכו ל־50 שנה".   זהארן תוקף גם את תנועת החרם. "למה אתם מונעים מהעם שלי את הזכות לחיות חיים נורמליים ולמצוא עבודה? כשמהפעלים הישראליים ייסגרו, האם אתם, האירופאים, תחתמו לנו על תלושי המשכורת? כמובן שלא. היחידים שאתם חותמים על משכורותיהם הם אנשי המנגנון הפלסטיני המושחתים, הפושעים, עבאס (אבו־מאזן) וחבריו. אתם שרים את השיר של האתמול במקום את השיר של העתיד. רובכם אנשים טובים, אבל אתם חוזרים על אותו סרט ישן. המשחק הזה נגמר. אוסלו מת".  

הכנס בבריסל

באולם כ־120 איש, ביניהם 20 חברי פרלמנט אירופי ועשרה שגרירים ממדינות האיחוד. מחיאות כפיים קוטעות את נאומו של זהארן, שמצליח להמיס את האיפוק האירופי. הוא ממשיך לדבר על האופציה הירדנית כפתרון אפשרי, שכן ירדן מהווה לדבריו 78 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית. "זה הזמן לחבק את חברינו ושכנינו היהודים, אחינו ואחיותינו. רוב הפלסטינים לא יכולים להגיד בגלוי את מה שאנחנו אומרים פה היום: אנחנו רוצים שלום עם ישראל. נמאס לנו מהמיתוס השקרי של הסכסוך. לשכת המסחר של יהודה ושומרון היא דוגמה מצוינת לדרך חדשה. פלסטינים רבים כבר מצאו מקומות עבודה ויצרו שיתופי פעולה דרך הלשכה ועוד ימצאו בעתיד. למה לכם לפעול נגד אנשים שרוצים לעשות טוב? להילחם נגדם זה להילחם נגדנו. האינטרס שלנו הוא האינטרס של ישראל".

דגן: "אנחנו לא נגד ערבים"

לשכת המסחר של יהודה ושומרון, שאירחה אותי בבריסל ושאותה מזכיר זהארן בנאומו, הוקמה באוקטובר 2017 על ידי אבי צימרמן, תושב אריאל ומנכ"ל קרן אריאל לפיתוח. "מטרת הלשכה לדאוג לצמיחה כללית אזורית באמצעות קהילת עסקים, כפי שמקובל בכל העולם", מסביר צימרמן. "אוכלוסיות היעד שלנו הם עסקים ישראליים במרחב יהודה ושמרון, עסקים פלסטיניים ועסקים משולבים ישראליים־פלסטיניים. אחד העוגנים המרכזיים למינוף הפעילות הוא באמצעות סחר בינלאומי. יצרנו פורומים של אנשי עסקים פלסטינים וישראלים וכבר החלו שיתופי פעולה. לצערנו, לעיתים זה נכשל בגלל החרם של הרשות הפלסטינית על כל פעילות עסקית עם מתנחלים. עם הזמן למדנו לעקוף את התנגדות הרשות ולבנות שיתופי פעולה באמצעות מכונים בינלאומיים. כך, למשל, הצלחנו לקדם שיתוף פעולה בהיקף של 380 מיליון שקל סביב שיקום של נחל מזוהם. פעילות בסדר גודל כזה הרשות לא מצליחה לסנדל. יש שיתופי פעולה קיימים סביב פינוי פסולת. יש עסקים בבעלות משותפת שלא רוצים להיחשף. אנחנו עוד בשלב מיפוי הצרכים והבנת השטח, וגם נערכים לקראת פתיחת אזור המסחר המשותף בטנא בדרום הר חברון.

"מעבר לשיתופי הפעולה בפרויקטים גדולים, המטרה שלנו היא לעזור לכל עסק פלסטיני שמעוניין בכך. יש למשל בעל מתפרה פלסטיני שרוצה להעביר את המתפרה משטח A לאחד מאזורי התעשייה הישראליים בשטח C. אנחנו מסייעים לו והפגשנו אותו עם כל הגורמים הרלוונטיים".  

יש מן הסתם פלסטינים שמתנגדים לקשר עם מתנחלים.  

"עוד לא נתקלנו בסירוב. פנינו בהתחלה אל השייח' אשרף ג'עברי מחברון, שמעז לדבר בגלוי על קשר בין פלסטינים למתנחלים. הוא חיבר אותנו לכמה אנשי עסקים. כל חיבור כזה הוליד חיבורים נוספים. אלפי אנשי עסקים פלסטינים כבר הביעו נכונות. הדרך למימוש הנכונות בשטח עוד ארוכה. יש לנו חוסרים בתקציב לניהול וארגון. אבל אנחנו בכיוון הנכון, וצריך לזכור שאנחנו פועלים רק שנה. לשמחתנו, גורמים מאוד בכירים בממשל האמריקאי נפגשו איתנו ועם אנשי העסקים הפלסטינים, ואנחנו מאמינים שגם משם תגיע תמיכה בפעילות שלנו".  

ב־2010 הכריזה הרשות הפלסטינית על חוק חדש הקובע שכל מי שיסחור במוצרי ההתנחלויות, ישתתף או יסייע בסחר במוצרים אלה או ייבא אותם - יקבל עונש של שנתיים עד חמש שנות מאסר וישלם קנס של עשרת־אלפים דינר ירדני - 55 אלף שקל. במקביל החליטה הרשות לצמצם בהדרגה את מספר העובדים הפלסטינים בהתנחלויות. אלא שהחלטות לחוד ומציאות לחוד. "יום אחרי ההצהרה, עשרות־אלפי ערבים המשיכו להגיע למקום עבודתם באזורי התעשייה. החיים חזקים מהפוליטיקה", אומר יוסי דגן, ראש מועצת שומרון - ראש המשלחת לכנס ויוזם המהלך ומי שעומד מאחוריו.  

על פי נתונים של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מחודש יוני 2018, לצד 80 אלף פלסטינים היוצאים לעבודה בישראל באופן חוקי, עוד כ־30 אלף פלסטינים עובדים בהתנחלויות, רובם באזורי התעשייה בשטחי C, ומכניסים לרשות הפלסטינית כשני מיליארד דולר בשנה. שכרם הממוצע של העובדים הפלסטינים בהתנחלויות הוא 5,700 שקל בחודש. בנוסף הם מקבלים הטבות סוציאליות וביטוח בריאות כנדרש על פי החוק הישראלי. השכר על עבודה דומה ברשות הפלסטינית עומד על 1,500 שקל בחודש ואינו כולל תנאים סוציאליים.  

"אני מאמין גדול בכך שכלכלה משותפת מצמיחה שלום כלכלי", אומר דגן. "אני לא מאמין בוועידות שלום, אלא בחיבורים בשטח. יש בשטח כמיהה מאוד גדולה לשיתופי פעולה. יושבים אצלי הרבה שיח'ים וראשי מועצות פלסטיניות שרוצים לקדם פעילות משותפת כמו בטיחות בדרכים, הצלת חיים, בניית תשתיות, איכות סביבה, טיפול בביוב ופיתוח מים. כמועצה השקענו 50 אלף שקל בלשכת המסחר ביו"ש, ונשקיע עוד בהמשך. אנחנו שותפים שלה במדיניות, בארגון ובהסברה. בעוד שלוש שנים הלשכה תהיה גורם מרכזי בפעילות בשטח. הפעילות הזו היא אנטי־תזה לרשות הפלסטינית, שהיא האויב המרכזי של הדו־קיום מאז אוסלו. אנחנו בשומרון לא נגד ערבים; אנחנו בעד לבנות את ארץ ישראל ולקדם שיתוף פעולה שמחזק את החיים ביהודה ושומרון ואת מדינת ישראל".  

דגן לא מסתיר כמובן את דעותיו הפוליטיות. הוא חושב שכל ארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל. הוא כלל אינו מכיר בכינוי "פלסטינים", ומכנה את שכניו ואת עמיתיו למשלחת "ערבים". לשיטתו, הסטטוס־קוו הוא הפתרון הכי פחות גרוע עד לצמיחתה של מנהיגות מקומית שתהווה אלטרנטיבה לרשות. למרות שהוא חושב שאוסלו היא אם כל חטאת, דגן רוצה לשמר את האוטונומיה הפלסטינית על בסיס מנהיגות מקומית שתהווה אלטרנטיבה לרשות, מפני שהוא אינו מוכן להעניק אזרחות ישראלית לפלסטינים. אבל לשכת המסחר לא מתעסקת בפוליטיקה אלא בפיתוח כלכלה משותפת אזורית. "האג'נדה של לשכת המסחר היא לא להתעסק באג'נדות", אומר צימרמן. "הכלכלה זו האידיאולוגיה שלנו. אני לא יודע מה זה שלום ואיך לכמת שלום. עסקים אני יכול לכמת ולמדוד הצלחה. התפיסה שלנו היא שפע וברכה לכולם".  

טאקוונדו ועסקים

אחד מהפעילים הפלסטינים בלשכת המסחר ביו"ש הוא ויסאם סאדר, תושב ענאתא. מנהיג פלסטיני, איש עסקים וגם מאמן טאקוונדו ברמאללה, המייצג את הנבחרת הפלסטינית הרשמית. סאדר לא השתתף בכנס בבריסל, כי באותו זמן אירח ברמאללה תחרות בינלאומית. אנחנו נפגשים בשער בנימין לשיחה על צלחת חומוס, אבל סאדר מזמין רק סלט. הוא בדיאטה. עוד קצת והוא חוזר למשקל הרגיל שלו - 100 קילו - בלי קפל שומן מיותר אחד. אני שואלת אותו אם הודות לשרירים ולאגרוף הוא לא מפחד מהרשות הפלסטינית ומוכן להיחשף.  

"זה לא עניין של כוח", הוא צוחק. "אם אתה מאמין במשהו, אתה עושה אותו. הייתי בכל מיני פעולות שסיכנו את החיים שלי ואת השם שלי, אבל עברתי את זה, ברוך השם". בן 42, נולד בחברון, נשוי ואב לארבעה. "גדלתי ליד בית הדסה בחברון. היה לי קשר עם השכנים. כבר כילד הבנתי שיש אנשים עם דת ושפה אחרות. התחלתי ללמוד על הצד השני. הייתי ילד בן 12 כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה ואז יחסי השכנות השתבשו. במשך כמה שנים עבדתי בישראל ולמדתי עברית. היום לצערי אני לא יכול להיכנס לישראל. כשאני יוצא לחו"ל זה דרך ירדן. זה משגע אותי שכל פעם שאני צריך לבקר את אחותי שגרה בירושלים מחוץ לגדר, אני צריך לבקש אישור. גם המחסומים משגעים אותי. זה לא מסייע לביטחון. רק מציק לאנשים. שנים אני שואל את עצמי איך אפשר להפסיק את האלימות בשטח שאנחנו עושים אחד לשני". 

סאדר השתתף במפגשים רבים בין ישראלים ופלסטינים ואף הפך להיות אחד המארגנים הבולטים של קונגרסים פלסטיניים־ישראליים ברמאללה, בירושלים ובתל־אביב מטעם עמותת "מחשבות של שלום". "הייתי פעיל עד שהרגשתי שחוץ ממפגשים שום דבר לא מתקדם. כל הזמן אמרו לי שהמתנחלים לא רוצים קשר עם פלסטינים ולא רוצים שלום, אבל כשהתחלתי לפגוש מתנחלים גיליתי שהרבה מהם רוצים לחיות עם הפלסטינים. היום אני פחות מאמין בשמאל. הכי קל לדבר עם השמאל, אבל השלטון בישראל הוא בידי הימין והוא זה שקובע. עם הזמן גם הבנתי שהשמאל רוצה הפרדה. הם בעצם אומרים: 'חאלס, גבר, אתה פה ואני שם'. אי־אפשר באמת להפריד ולבנות קירות. אנחנו חיים ביחד. הימין מבין את זה. אני לא מסכים בכל דבר עם צימרמן או דגן. מותר לנו לחשוב אחרת ולהסכים שאנחנו לא מסכימים. אני לא רוצה להיכנס לוויכוח ההיסטורי או הדתי למי שייכת הארץ הזו. אלוהים שם אותנו כאן יחד ואנחנו צריכים להסתדר".  

כדי להמחיש את דבריו מקרב אליו סאדר את כוס המים ומניח עליה את ידו. "או ששנינו שותים מים מאותה הכוס, או שאנחנו רבים על הכוס, והיא נשברת. אני לא יודע אם כלכלה תוכל להביא לשלום. כבר הרבה שנים אני שובר את הראש מה הפתרון לסכסוך. אין לי פתרון קסם. אולי שתי מדינות, אולי מדינה אחת. מה שאני כן יודע זה שהכלכלה תוכל לבנות אמון, וללמד אותנו להסתכל על הצד השני בגובה העיניים, בלי התנשאות. קודם נבין שכולנו בני אדם".  

טלפון ממזכיר המדינה

גם חבר המשלחות בסאם עיד הוא פלסטיני שפעל יחד עם השמאל הישראלי, ומעדיף היום לפעול עם הימין. במסדרונות הפרלמנט של האיחוד האירופי הוא מסביר מה הוביל לשינוי. "עסקתי בזכויות אדם במשך 26 שנים. שבע שנים הייתי תחקירן של ארגון בצלם. אחרי אוסלו התאכזבתי מההתנהגות של הרשות הפלסטינית כלפי הפלסטינים. רציתי להקים ארגון זכויות אדם שיילחם ברשות על הפגיעות שהיא פוגעת בפלסטינים. ב'צלם' לא תמכו במהלך, אז החלטתי להתפטר. אחרי שהקמתי את הארגון נעצרתי על יד ערפאת. המעצר עשה רעש. וורן כריסטופר, מזכיר המדינה בתקופת ביל קלינטון, התקשר לערפאת והבהיר לו שיש לו חמש דקות לשחרר את בסאם עיד. שוחררתי. מאז יש לי חסינות מפני הרשות ואני מסתובב בכל העולם ואומר בלי פחד את מה שרוב הפלסטינים חושבים אך חוששים לומר. אחרי שחייתי המון שנים בתוך השמאל, הגעתי למסקנה שהשמאל משתמש בפלסטינים כדי לקדם את המטרות הפוליטיות שלו. מה השמאל עשה לטובת הפלסטינים חוץ פגישה מצולמת עם עבאס כל חודשיים? הימין לא משתמש בנו. הוא אומר את מה שהוא חושב בצורה ישירה".  

עיד, 60, נולד ברובע היהודי בירושלים תחת השלטון הירדני וגורש משם על ידי הירדנים. "ביוני 66', בדיוק שנה לפני המלחמה, השלטון הירדני החליט לפנות 500 משפחות פלסטיניות מהרובע היהודי והעביר אותם למחנה הפליטים שועפט. שום הסבר על המהלך לא ניתן לתושבים. מי שעשה אותי פליט זה ירדן ולא ישראל. חייתי בשועפט 33 שנה. לצערי השתלטו על המחנה בריונים והקימו בו בניינים רבי־קומות בלי אישורים ובלי תכנון, על אדמה שגזלו מהפליטים. מערב פרוע. למזלי הצלחתי לעשות קצת כסף ולרכוש דירה בבית חנינא. אני מאוד גאה שהצלחתי לצאת מהמחנה. היום יש לי גם בית ביריחו. אני מתפרנס מהרצאות שאני נותן בכל העולם".   על בימת הכנס פונה עיד לאירופאים בניסיון לשכנעם לסייע לשיתוף פעולה כלכלי בין מתנחלים לפלסטינים. "לעניות דעתי, לרוב חברי הפרלמנט האירופי אין מושג לגבי מה שקורה בשטח ועל מה בעצם הקונפליקט", נואם עיד באנגלית. "שגשוג כלכלי יסלול את הדרך לשלום. לצערי, אירופה נכשלה בכל ניסיון למצוא פתרון פוליטי בין ישראלים לפלסטינים.  

"אנחנו לא צריכים לחיות בפחד. יש עשרות אנשי עסקים פלסטינים שהוזמנו להשתתף בכנס הזה, אך קיבלו איומים ממנגנון המודיעין הפלסטיני. המטרה של הרשות היא לשמר את הסבל של הפלסטינים. רק באמצעות סבל ניתן לשלוט על הפלסטינים".   הקהל שוב מוחא כפיים. עיד ממשיך: "ה־BDSמנסה לנצל את הפלסטינים כדי לצבור כסף וכוח. אם מחר אירופה תקצץ את התמיכה ב־BDS, בדיוק כמו שטראמפ קיצץ את התמיכה באונר"א, החרם ייעלם. במקום להעביר מימון לארגוני ה־BDS, הרבה יותר חכם שהפרלמנטים האירופיים יעבירו את הכסף ישירות לפלסטינים. ה־BDS לא רוצה שלום בין ישראלים לפלסטינים. הוא רוצה להשמיד את ישראל. כפלסטיני אין לי זמן לזה". הקהל צוחק.  

"הייתי בדרום־אפריקה לפני שלוש שנים, בשבוע המכונה שבוע האפרטהייד", מספר עיד. "נתתי כמה ראיונות שבהם הסברתי איך החרם פוגע בפלסטינים. אחד העיתונאים יצר קשר עם פעילBDS מקומי דרום־אפריקאי כדי שיגיב על דבריי. מה הוא אמר? הוא אמר שמר עיד צודק שהפלסטינים אכן סובלים מקריאה לחרם על ישראל, אבל מדובר בסבל לזמן קצר כדי שיהיה טוב בטווח זמן הארוך. זה בדיוק מה שאמרו לנו המנהיגים הערבים ב־1948 כשפתחו את הדלתות ואמרו לנו: 'תבואו. זה הולך להיות סבל לזמן קצר והטבה לטווח ארוך'. אנחנו ממתינים כבר 70 שנה להטבה. ראו מה קרה לרצועת עזה אחרי שישראל יצאה משם. כשאריאל שרון הצהיר על תוכנית ההתנתקות, המנהיגים הפלסטינים התרוצצו מאולפן אחד לשני והבטיחו שאם ישראל תיסוג הם יהפכו את עזה לסינגפור. מעולם לא ביקרתי בסינגפור, אבל מעניין אותי אם המצב שם דומה לעזה".  

החלטת טראמפ לסגור את נציגות אש"ף בוושינגטון היא עוד מסמר בארון המתים של הסכם אוסלו. השאלה הגדולה היא האם אירופה מתחילה להפנים זאת. ניצנים להבנה אפשר היה לשמוע בנאומיהם של חברי פרלמנט אירופאים בכנס. "אנחנו מוכרחים להבין שההתיישבות ביו"ש בנתה את חייה למרות כל יוזמות השלום", אמר חבר הפרלמנט האירופי פולביו מורטושלו (איטליה), יו"ר המשלחת ליחסים ישראל־אירופה. "למרות שהאיחוד האירופי מחויב לפתרון שתי המדינות, אי־אפשר לעצום עיניים אל מול ההתפתחויות והמציאות. הפלסטינים והישראלים המתגוררים באזור זה, לא מחכים לפתרון שלנו. הם מצאו דרך לשתף פעולה. כראש קבוצת הידידות למען ישראל, אני קורא לכל המפלגות לקחת בחשבון את השינויים הללו. אנחנו חייבים לסייע לאנשים הללו שפועלים למען שלום אמיתי. לכל הפחות צריך להקשיב להם ולהיות פתוחים לרעיונות נוספים".  

בין חברון לכפר עציון

אחרי הכנס שאלתי את בסאם עיד האם הפלסטינים שתומכים בשיתוף פעולה עם המתנחלים הם חריגים בנוף המקומי. עיד השיב שהם אינם חריגים, שמדובר ברבים. אז למה, שאלתי, חמאס כל כך פופולרי בקרב הפלסטינים?   "אני לא מאמין שרוב הפלסטינים תומכים בחמאס", אמר עיד. "מי קבע את זה? אני מדבר עם אנשים בעזה על בסיס יומי. לפני שבוע קבוצה של צעירים בעזה אמרו לי שאם ישראל תפתח את המעברים שלה למשך שעתיים, 30 אחוז מהצעירים בעזה יעברו למדינה אחרת. יש המון מפגשים בין פלסטינים למתנחלים. הבעיה היא שרבים חוששים להיחשף. יש פחד ואימה מהרשות הפלסטינית. מחר אני נפגש בכפר עציון עם מתנחלים ובאים איתי לפחות חמישה אנשי עסקים מחברון. אני יודע בדיוק מה קורה בשטח. צריך לעבוד יחד בשטח הרחק מהעיניים של המנהיגים, שרק מזיקים. אני מתכנן בעתיד מפגש בהשתתפות עשרות אנשי עסקים פלסטינים שיבואו לדבר עם מתנחלים". 

 עשרות אנשי עסקים ביחס לכמה מיליון פלסטינים זה די מעט.  

"צריך להתחיל ממשהו. מאז שנת 2000 אנחנו הורגים זה את זה. אחרי 18 שנה של אימה ופחד ושנאה ואלימות והסתה, לא פשוט להתחיל לחבר בין שני העמים".  

איזה תגובות אתה מקבל ברחוב הפלסטיני?  

 "אנשים באים אליי: 'בסאם עיד, אני תומך בך. ישבתי שבע שנים בכלא הישראלי ואני מצטער על הרגע שיצאתי משם, כי החיים תחת הרשות הם סירחון אחד גדול'. אני יודע מה מקרקר בבטן של הפלסטינים. אני חי ביניהם. אני נוסע לארצות־הברית שבע פעמים בשנה, בעיקר לאוניברסיטאות, כדי להילחם ב־BDS. קראו לי שם משת"פ, בוגד מוסלמי־ציוני. כל הקריאות הללו מאחוריי. כי אני חי את העובדות, ולא אלה שחיים בהרווארד. בואו נהיה ריאליסטים ונסתכל על העובדות בשטח: אנחנו חיים ביחד 50 שנה. אני מבטיח לך שנמשיך לחיות יחד עוד 50 שנה".