סלחתי לרעול הפנים שתקף אותי
לפני 3 שנים הוכה הרב אריה אשרמן קשות ע"י נער מאיתמר משום שסייע לפלסטינים. הוא סלח לו עוד לפני שהביע חרטה. לטובת הבריאות הנפשית
אתמול הותר לפרסום שהפרקליטות זכתה בערעור על גזר הדין שהושת על הצעיר רעול הפנים שתקף אותי בסכין ליד איתמר בזמן שאחרים גנבו זיתים של פלסטינים ושרפו מטע. בית המשפט המחוזי בלוד הוסיף הרשעה לעונשו והשופטים ציינו בפסק הדין שבנוסף לפגיעה הפיזית שספגתי, בא-כוחו של הנאשם ואחרים הסיתו נגדי בתקשורת לאחר המעשה. אף שבמפגש עם התוקף במסגרת תוכנית "צדק מאחה" הכרתי בחור סימפטי, בעל רצון לתרום לחברה; אף שאני רוצה להאמין שהוא עובד על עצמו כדי ללמוד מטעיותיו, ואף שאני חושב שתפקיד החברה הוא לעזור לו לשקם את עצמו – אני מברך על ההרשעה. נוכח המציאות העגומה שבה רשויות אכיפת החוק כמעט אף פעם לא ממצות את הדין עם תוקפים של פלסטינים – ההרשעה היא אזהרה חשובה למפגעים פוטנציאליים, ומסר מדרבן לרשויות האכיפה.
- לקריאת פסק הדין שהרשיע את הקטין בתקיפת הרב אשרמן - לחצו כאן
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אולי לא בכדי ניתן היתר הפרסום בין כסה לעשור. זה מעורר בי מחשבות על ההבדל בין לסלוח ולשקם את הפוגע, לבין סובלנות למעשים פוגעניים, וגם על היכולת לעשות תשובה ולבנות עולם טוב יותר.
לפני כמה ימים, בקבוצת דיון של רבנים, נשאלה השאלה מה לומר לקורבן שנפגע על ידי מישהו, והפוגע לכאורה לא יודע שעשה זאת ולא מבקש סליחה. האם על הנפגע לסלוח בכל זאת? תשובתי הייתה שאף שיש הלכות מפורטות על החובה לבקש סליחה ועל החובה לסלוח לו, הדין לגבי אדם שלא מבקש סליחה פחות ברור לי.
בעבודתי משך 23 שנה בראש ארגוני זכויות אדם, כיום כמנכ"ל "תורת צדק", חוויתי פגיעות רבות בבני אדם המעוררות כעס, בושה וכאב רב – בישראלים החיים בעוני, בפלסטינים, בבדואים אזרחי המדינה, במבקשי מקלט ועוד. גם בי אנשים פגעו – באופן פיזי, באופן מילולי ובדרכים נוספות.
לא הייתי יכול להמשיך בעבודה שלי אילולא האמנתי שביסודו, העם שלנו חפץ צדק. מחקרים שערכנו מראים שרוב הישראלים היהודים, כמו רוב בני האנוש, שמים את ביטחונם ואת טובתם בעדיפות עליונה, אבל אין להם שום שאיפה עקרונית לפגוע בפלסטינים או במישהו אחר. כאשר הממשלה שלנו דוהרת להרוס את חאן אל-אחמר, סוסיא או כפרים של בדואים אזרחי המדינה, אני יודע שרוב התומכים בצעדים הללו עושים את זה מתוך אי-ידיעת העובדות. כשהוא נחשף לעובדות הנקיות, רוב העם תומך ביחס הוגן, צודק ואנושי כלפי האחר.
אנו לומדים על הטוב שבנו מעצם המילה "תשובה". אנחנו נותנים תשובה – עונים – לקול האלוהי, המצפוני, שקל למדי להתעלם ממנו או להתגונן מפניו. גם במילה "חטא" גלום הרעיון שרצינו לעשות את הדבר הנכון, אבל החטאנו את המטרה.
אנחנו עם שסבל פגיעות במשך 2,000 שנה. יש בינינו עדות ומעמדות שמרגישות נפגעות אחת על ידי השנייה. אנו משתמשים בכוח מוחלט כדי לכפות הסדרים פוגעניים על עם אחר באופן חד-סטרי. ביום ראשון קיבלנו תזכורת נוספת שגם הם יכולים לפגוע בנו.
מה נעשה עם כל תחושות הפגיעה שאנו סוחבים בלבנו? אסור להפגין סובלנות כלפי פגיעה בבני אדם, אבל אנחנו צריכים לשמור על נפשנו ולהכיר את הטוב, כדי להיות מתקני עולם. מי ייתן ובעונת הסליחות הזאת נשכיל לחזק את יכולתנו לשוב לטוב שבנו כיחידים וכחברה.
- הרב אריה אשרמן הוא מנכ"ל ארגון זכויות האדם "תורת צדק"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
