תקווה לשלום משני צידי הגבול: "שנינו בדיוק באותו מצב"
מאז סבב ההסלמה האחרון בדרום, כרם ג'ימס מקיבוץ סעד בעוטף עזה סובלת מטראומה. כרימאן מהאני מתמודדת עם מחלה קשה ומטופלת בישראל. בפגישה ביניהן ובין האבות שלהן, עידן ומוחמד, החומות נפלו ברגע. מוחמד: "אני מחנך את הילדים שלי לשלום ומאמין שזה בדיוק מה שאתם רוצים"
עידן ג'ימס ומוחמד מהאני גרים קרוב כל כך זה לזה, ובכל זאת, תהום עוברת ביניהם, או יותר נכון - חומה. במציאות הישראלית-פלסטינית הם היו אמורים להיפגש ומיד להתחיל להתקוטט. אחרי הכל, שניהם רואים את ילדיהם גדלים באווירה של פחד, שהכי קל להאשים בו את הצד השני. ובכל זאת דווקא הם, שיכולים ליפול בקלות לקלישאות של שנאה וכעס, הצליחו למצוא במהירות שפה משותפת, כזאת שיכולה להתפתח בין שני אנשים שחווים את אותה חוויה, משני עברי הגבול - עידן מהקיבוץ הדתי סעד בעוטף עזה, ומוחמד שמתגורר בעזה. המפגש ביניהם הותיר בנו אופטימיות שאולי מתישהו יהיה כאן טוב יותר.
במשך שעה ארוכה ישבו עידן ומוחמד ודיברו, עד שהגבולות ביניהם היטשטשו לחלוטין. אחרי הכל, במציאות אחרת הם היו יכולים להיות החברים הכי טובים: שכנים, שניהם בני ארבעים, שניהם אבות שמחנכים את ילדיהם לערכים דומים. מוחמד למד משפטים באוניברסיטה בעזה ועבד שבע שנים כעורך דין במשרדי הממשלה של אבו־מאזן. עידן הוא חקלאי קיבוצי טיפוסי, ומתנדב באיחוד הצלה. למשך שעתיים, כל אחד מהם הרגיש - ולו במעט - איך זה להיות בנעליים של האחר.
"בשביל הילדים"
מוחמד וכרימאן מהאני, תושבי העיר עזה, נחשבים כבר לדיירי קבע בבית החולים דנה לילדים בתל־אביב. לפני כשנתיים חלתה כרימאן בת החמש בסרטן מסוג סרקומה, שפגע בראשה, צווארה ואוזנה, ומכיוון שהמשאבים בעזה לא איפשרו לטפל בה שם, הצליח מוחמד בעזרת ארגוני סיוע להביא אותה לקבלת טיפול רפואי בישראל. הטיפול הזה הציל ככל הנראה את חייה ונתן לשניים את האפשרות לראות צד נוסף של החברה הישראלית, כזה שמתאפיין בחמלה ואכפתיות, כזה שלא ניתן לראות מהצד השני של הגבול.
עידן וכרם ג'ימס הגיעו לבית החולים לפגוש את כרימאן ואביה, מצוידים בברכה כתובה של שנה טובה: "שנה טובה, שנה ברוכה, שנה בריאה, שנה שמחה, שנת שגשוג והצלחה, שנת שלום ורוגע עם שכנינו וכמובן כאן, בינינו בתוכנו".
"זה מה שאנחנו מאחלים לכם ולנו", הסביר עידן שהגיע מסעד, קיבוץ דתי שספג לא מעט שיגורי רקטות מהרצועה, ותושביו מתורגלים בריצה למרחבים המוגנים בתוך 15 שניות. בחצי השנה האחרונה ספגה גם המועצה האזורית שדות נגב, שבה נמצא הקיבוץ, שלל עפיפוני ובלוני תבערה ונפץ שהציתו הרבה שדות באזור.
"שנינו נמצאים בדיוק באותו מצב", מסביר מוחמד. "אנחנו גרים קרוב אחד לשני, ממש שכנים. מתי שרע לו הוא יודע שגם רע לי. מתי שיש מלחמה אני יודע שעכשיו הוא לא בסדר, בדיוק כמוני. אני מפחד על עצמי ועל המשפחה שלי ועליו ועל המשפחה שלו. דיברנו כמו חברים. שנינו לא רוצים מלחמות, אנחנו רוצים שלום, בעיקר בגלל הילדים שלנו. זה משהו שתמיד רצינו".
"כרם שואלת כל הזמן מה קורה עם הילדים בעזה, זה מה שמעניין אותה", מספר עידן. "מה עם הילדים? מי שומר עליהם שם? מה הם עושים כשיש צבע אדום? יש בכלל צבע אדום? אלה השאלות שלה לפני ואחרי הממ"ד. כשיש אזעקות היא נמצאת איתנו, יש לנו מקלט והיא מרגישה מוגנת, אבל היא יודעת שלהם אין, והיא דואגת להם. אנחנו מבינים שהם די חסרי אונים שם, ושאין להם תמיכה פיזית כמו שיש לנו - ממ"דים, מקלטים, צוותי חירום וכדומה. אין להם שום דרך להתמגן. זה עניין של מזל אם פוגע לידם טיל או לא.
"הילדים שלנו", הוא ממשיך, "יודעים שהאזרחים בעזה לא אשמים במה שקורה. אנחנו מסבירים להם שהם מאוד רוצים שיהיה שלום, בדיוק כמונו, ושהם היו רוצים לבוא לבקר בישראל ושנבוא אליהם, אבל יש אנשים רעים שם שמפריעים לזה לקרות. קוראים להם מחבלים, לא ערבים. אנחנו כל הזמן עושים את ההפרדה הזאת, ובאמת, כשיש צבע אדום היא מסבירה לי שזה המחבלים ולא האנשים הרגילים".
כרם מתבוננת בכרימאן, שם דומה להפליא לשלה, ומגלה אמפתיה. "להם זה יותר מפחיד", היא אומרת, "הם שומעים את הבומים יותר חזק כי זה קרוב אליהם. זה מפחיד אותם וגם אותנו. אני רוצה שלא יהיו מלחמות, שהם ישמחו ושיהיו להם יותר חברים". וכרימאן מוסיפה, בשפה של ילדים: "אני לא אוהבת את המלחמה, אני רוצה שיהיה שלום".
לדאגה של כרם לילדי עזה יש סיבה, כפי שהסביר עידן. כרימאן ומוחמד מספרים שבהיעדר מקלטים ואמצעי מיגון, בכל פעם שהגזרה מתחממת כל שנותר להם הוא לשבת בבית ולקוות לטוב. "יש לי שמונה ילדים ואישה", מספר מוחמד. "כל הזמן יש פה בומים. כולנו חיים בחדר אחד בלי חשמל ובלי מים ורק מפחדים. אבל למרות הפחד, גם הילדים שלי דואגים לילדים שנמצאים בישראל וכל הזמן שואלים 'מה קורה בישראל בזמן המלחמה הזאת? מה הילדים עושים עכשיו?'".
כשאין תקשורת
הדאגה ההדדית בין הילדים מלמדת על הרגישות שבה הם חווים את המתיחות בין שני הצדדים, למרות החוויה הטראומטית שהם עוברים במקביל. לא פשוט לחיות במצבי מלחמה, בטח בתור ילד, ועבור כרם בת השבע, שאובחנה כנפגעת חרדה לאחר ההסלמה האחרונה בדרום, זה מורכב אפילו יותר.
"צחוק הגורל הוא שמיד אחרי שנסיים את הפגישה, אני צריך לקחת את כרם למרכז חוסן - מרכז שבו עוזרים לילדים באמצעות אנשי מקצוע מתאימים להתמודד עם טראומה כתוצאה מאפקט המלחמה", מספר עידן. "יש הרבה ילדים שנכנסים למצב נפשי טראומטי כתוצאה מהאפקט המלחמתי בישראל. ילדים ששומעים שקסאם נפל על הגן שלהם, שההורים שלהם נפצעו או שהרעשים והפצצות של המלחמה גורמים להם לסיוטים בלילה. כרם חווה בצורה טראומטית את ההסלמה האחרונה והיא הולכת לטיפול שמרגיע אותה ועוזר לה להתמודד עם הדברים.
"האפשרות לקחת את הילדים שלנו למרכזי חוסן זה עוד אמצעי הגנה שלנו יש ולתושבי עזה אין. כרימאן נחשפה למראות הרבה יותר חמורים מכרם. היא ראתה את המשפחה שלה מתפוצצת כשהדודים שלה בטעות נפגעו מאש צה"ל, והיא ראתה סתם אנשים ברחוב שנפגעים. אין להם דרך לעזור לילדים להתמודד עם המראות האלה".
הקשר שנוצר בין שני האבות בזמן קצר כל כך, בזמן שבנותיהם משחקות ברקע, נראה טבעי כל כך. שני אנשים פשוטים ושפויים, במציאות מטורפת, שמבקשים בתקופת ההסלמה הממושכת רק בקשה אחת, צנועה: שלום. "הבעיה הכי גדולה שלנו היא שכל עוד המעברים חסומים, אין בינינו תקשורת", אומר מוחמד לעידן. "כל אחד יושב בבית שלו ואנחנו לא מדברים האחד עם השני. אנחנו לא יודעים מה אתם רוצים ואתם לא יודעים מה אנחנו רוצים. אני מחנך את הילדים שלי לשלום, שלום בכל העולם. ואני מאמין שזה בדיוק מה שאתם רוצים".
"אוהבות את החיים"
שניהם מתגעגעים לימים שכבר נראה שנשכחו לחלוטין, כשמוחמד יכול היה להיכנס לישראל ועידן לא היה צריך לחשוש מכניסה לעזה. "ברגע שיש שלום אמיתי זה כולל יחסים תיירותיים, עסקים ומסחר", אומר עידן. "זה כולל יצירת קשרים חדשים, לבוא לבקר בשמחות, אפילו סתם לבוא לים וליהנות מהחופים שפעם היו יפים". ומוחמד, בחצי חיוך מבויש, נזכר בימים שהחופים באמת היו נקיים.
"תסתכל, תסתכל על הבנות שלנו משחקות ביחד, אוהבות את החיים", מצביע מוחמד בהתרגשות. "מרבית תושבי עזה לא זוכים לראות ולהכיר ישראלים, ואני שמח שהכרתי פה חברים טובים. אני מדבר עליהם הרבה בכל פעם שאנחנו חוזרים הביתה. למדתי מה הם אוהבים ומה הם לא אוהבים, מה הם אוכלים, מה הם שותים, מתי יש להם חג ומה הם עושים בשבת".
עידן מסכם: "צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שאנשים יבינו שהשקט והשלום שמאפשרים מפגש הם הרבה יותר טובים מהקיצוניות של המלחמה. שמחתי לראות איך מתייחסים לכרימאן ולאביה בבית החולים. כל מי שעבר לידה חיבק אותה כאילו היא בת־בית שם. את התחושה הזאת ילדה בת חמש לא שוכחת, והיא כנראה תעביר את זה הלאה למשפחה ולחברים שלה. אני שמח שהיא פגשה את כרם ושהיא גילתה שלילדים הישראלים אכפת מה קורה לילדים בעזה".
לפנייה לכתב/ת 
