מידרדרים לעבר פתרון "המדינה האחת"

זניחת רעיון שתי המדינות לטובת ישות שבה יוטמעו הפלסטינים בישראל היא מסוכנת. יהיה לה מחיר ביטחוני, כלכלי ודיפלומטי. תלמדו היסטוריה

פנינה שרביט ברוך פורסם: 10.10.18 , 11:54

(צילום: AFP)

רעיון שתי המדינות הוא זה שנים הפתרון המוביל בשמאל ובמרכז הפוליטי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנגד, פתרון "המדינה האחת" היה בעיקר נחלת השוליים הרדיקליים בשני צדי המפה הפוליטית. אלא שלאחרונה הוא צובר תאוצה ומוצג כפתרון עדיף שכן הוא מאפשר להמשיך לשלוט בכל השטח ולהימנע מפינוי התנחלויות, פיצול ירושלים והיווצרותה של מדינה פלסטינית שעלולה להפוך לשטח עוין בצמוד ללבה של מדינת ישראל.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בפתרון של "המדינה האחת" משתרעת ישראל על כלל השטח שבין הים לירדן למעט רצועה עזה, שנותרת מחוץ לגבול ולכן נותרת מוקד של אי יציבות. למדינה מתווספים כשני מיליון פלסטינים, ואף שיש ויכוח על המספר המדויק, גם לפי ההערכות הנמוכות מדובר על מיליון וחצי בני אדם לכל הפחות.

מצדדי הפתרון מחזיקים בגישות שונות לגבי מעמדם העתידי של התושבים הפלסטינים במדינה. לפי גישה אחת הם ייהנו משוויון מלא, כולל הזכות לבחור ולהיבחר. לפי גישה שנייה לפלסטינים יהיה מעמד מוגבל, ללא מלוא הזכויות. חלק מהתכוניות מדברות על קיום שטחים אוטונומיים לפלסטינים בתוך תחומי המדינה והגבלתם לאזורים אלה.

הניתוח השגור של הפתרונות הללו מתמצה בקביעות אלו: מדינה שוויונית משמעותה סוף קיומה של ישראל כמדינה יהודית, בגלל הכוח הפוליטי של מיליוני פלסטינים, גם אם לא יהוו רוב; מדינה בלתי שוויונית משמעותה סוף קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית, מאחר שהיא מייצרת מציאות של "אפרטהייד". מבלי לגרוע מחששות אלו, רעיון המדינה האחת, בכל תצורותיו, מעורר גם הרבה קשיים נוספים באשר ליישומו ברמה המעשית.

בכל תצורה של מדינה אחת גדל מאוד החיכוך בין האוכלוסיות הישראלית והפלסטינית, השונות מבחינה דתית, תרבותית ושאיפה לאומית. קיימים ביניהן גם פערים כלכליים עמוקים ושוררת ביניהן איבה עמוקה רבת שנים, כך שהחיכוך צפוי להוביל להתגברות האלימות והטרור. בנוסף, ישראל תהיה בעלת האחריות המלאה לצרכים של כלל האוכלוסייה הפלסטינית, על כל המשתמע מכך מבחינת ארגונית ותקציבית.

בתרחיש המדינה השוויונית, אף שהפלסטינים ייהנו משוויון זכויות, ספק רב אם הדבר יוביל לוויתור על מאווייהם הלאומיים והם עלולים לנסות להגשים אותם במסגרת המדינה, ולאו דווקא רק באמצעות שינוי פורמלי של הגדרתה כמדינה יהודית. למשל, ייתכנו ניסיונות לנצל את חופש התנועה לשם מימוש השיבה לנכסים ויישובים שנעזבו ב-48'.

מדינה לא שוויונית צפויה להגביר את החיכוך מול הפלסטינים אפילו יותר. הסיכוי שהם יסכימו להקים לעצמם ממשל אוטונומי, תוך השלמה עם כפיפות לעד למדינת ישראל, קלושים עד אפסיים. ישראל תצטרך להפעיל יד קשה בשטח פלסטיני צפוף ועוין, כולל בתחום הביטחוני, האזרחי והכלכלי.

המהלך, שמייצר מציאות שבה לפלסטינים אין זכויות אזרח מלאות במדינה כפתרון של קבע, גם יכניס למלכוד את הערבים אזרחי המדינה, שנהנים מזכויות כאלו, וסביר שייווצר קרע ביחסיהם עם המדינה.

פגיעה קשה צפויה ביחסים הבינלאומיים, הן עם מדינות האזור והן עם מדינות אחרות בעולם, ותתחזק המערכה הבינלאומית להוקעתה והחרמתה של ישראל, בדומה למערכה נגד דרום אפריקה בעבר. גם התמיכה של הממשל האמריקני אינה מובטחת אם המהלך יגרור פגיעה באינטרסים האזוריים שלו. כל אלה ישפיעו לרעה גם על מצבה הכלכלי של ישראל.

מדינה אחת אינה פתרון קסם לסכסוך ונראה שהסכנות הטמונות בה עולות בהרבה על יתרונותיה. אין תקדים היסטורי של איחוד מוצלח של ישויות בעלות אופי אתני שונה למדינה אחת, בפרט כשיש סכסוך דמים רב שנים ביניהן. להיפך, הדוגמאות ההיסטוריות הן של התפרקות על בסיס אתני.

במציאות הנוכחית, נוכח הקיפאון המדיני, ישראל מידרדרת אל עבר מציאות של מדינה אחת בלתי שוויונית. יש לפעול באופן אקטיבי להסיט את הספינה לכיוון שיאפשר היפרדות וצמצום השליטה בפלסטינים. התוכנית המדינית של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שהוצגה השבוע, מבהירה מה נדרש לעשות לשם כך.