החיג'אב הפמיניסטי
נשים רבות בעולם המוסלמי עוטות את החיג'אב כהצהרה פוליטית ומשכנעות את עצמן שזו בחירה חופשית. בפועל הן מצייתות לקודים גבריים דורסניים
"אחרי שהשלט המואר ועליו סמל חגורת הבטיחות כבה ניגשה סַדִים, כהרגלה בטיסות בינלאומיות, אל שירותי המטוס כדי ללבוש את העבאיה (גלימה) שלה. היא שנאה לדחות את המשימה הזו לרגעים שלפני הנחיתה בסעודיה, כשכל הנשים נעמדות בתור ארוך כדי להיכנס לשירותים וללבוש את הבגדים הרשמיים".
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
הסצנה הזו, המתרחשת ברומן הסעודי "בנות ריאד" מאת רג'אא אל-סאנע (תרגום לעברית: גיא הרלינג; כנרת זמורה ביתן, 2013), מתארת את שובה של סדים, צעירה סעודית, מאירופה. הסצנה מעלה תהייה לגבי החיג'אב ותפקידו: האם זהו פריט לבוש ותו לא, או שמדובר בסמל לשליטה במראה הנשי במרחב הציבורי?
המשמעות המילולית של המילה "חיג'אב" היא "מסך" או "מחיצה". בין השייחים, פוסקי ההלכה וחכמי הדת מתקיים דיון ארוך שנים על מקורו ומעמדו ההלכתי: פרופ' סחר עאמר מאוניברסיטת קרוליינה הצפונית אומרת כי "בשום מקום בקוראן החיג'אב לא מתואר, או אפילו מומלץ, כלבוש חובה לאישה המוסלמית". הפסוקים שבהם מוזכרת המילה חיג'אב מעלים תהיות, לדברי עאמר: "האם הוא צעיף פשוט? מחיצה שמפרידה בין גברים לנשים? ואילו חלקים מגופה של האישה צריך להסתיר?".
אף שעטיית החיג'אב אינה נאכפת בחוקיהן של מדינות ערביות ואיסלאמיות רבות, היא נחשבת לקונצנזוס חברתי. היא נפוצה בהתמדה בעשורים האחרונים, שבהם התחזק האיסלאם הפוליטי במרחב הערבי.
"יום אחד התעוררתי וכל הנשים סביבי כבר היו עם חיג'אב. זה היה באמצע שנות ה-2000, כשהתנועה האיסלאמית התחזקה במשולש", אומרת סמאח וותד, עיתונאית פלסטינית מהכפר ג'ת. היא החלה לעטות את החיג'אב בגיל 16, "גיל מאוחר יחסית", לדבריה, ואחרי מסע לחצים מתמשך מצד הסביבה והמשפחה.
- עוד ניתוחים מרתקים על המזה"ת מבית "הפורום לחשיבה אזורית" תוכלו לקרוא כאן
- מהמאמרים הקודמים בסדרה: מה סין מחפשת במזרח התיכון?
, המרוץ לאפריקה של ארדואן ובן סלמאן
"מה שמכתיב לנשים לעטות את החיג'אב יותר מכול", מספרת וותד, "הוא המעמד הסוציו-אקונומי. כשאת בת של משפחה אמידה את לא צריכה לעשות מאמצים כדי להתקבל חברתית. לכן בכפרים האלה, כשאת בת של רופא, מהנדס או עורך דין לא תרגישי מחויבת מבחינה חברתית לעטות את החיג'אב. אישית, הייתי מנודה חברתית וחשבתי שהחיג'אב יהיה אמצעי טוב להתקבל חברתית ולהיות שייכת".
"קל לחשוב שעטיית החיג'אב היא בחירה חופשית, משום שאפשר לתארו כסגנון לבוש ותו לא", מוסיפה הסופרת והעיתונאית המצרייה פרידה נקאש בראיון לערוץ אל-ג'זירה. "אבל כשמאיימים על נשים וזורעים בהן את אימת הגיהינום אם לא יעטו את החיג'אב – אי אפשר להתייחס לדבר כאל בחירה". ת'נאא ג'וואברה סיפרה בפוסט בעמוד הפייסבוק של "פוליטיקלי קוראת" כי החלה לעטות חיג'אב בכיתה ה', כביכול מתוך בחירה, אולם "במרחב דתי מוסלמי מסורתי יש הגדרה אחרת לבחירה; אם לא הייתי שמה היו מכריחים אותי. אבל הייתי ילדה קונפורמית וקיבלתי עליי את המנהג".
"החיג'אב והניקאב פוגעים במודעותן של נשים לעצמן מכיוון שהם מטשטשים את סוגיית הבחירה. הרי לא מדובר בבחירה, אלא בציות לכוחות דורסניים שמנצלים את החוליות החלשות ביותר בחברה – הנשים", אומרת א-נקאש. לטענתה, עטיית החיג'אב אינה תוצאה של בחירה נשית אלא כניעה ללחץ, לעתים גלוי ולעתים סמוי.
תכסי את הפנים ותצחקי
"החיג'אב הוא מנגנון לשליטה בנשים", סבורה וותד. "במיוחד בכפרים מוסלמיים קטנים כמו הכפר שבו גדלתי. הוא מגביל את האישה ומייצר לה סייגים תודעתיים: אם היא עם חיג'אב היא לא תמצא עבודה ולא תצליח להתקדם. הוא גם מגביל אותך באיפור, בצחוק בפרהסיה. היו אפילו שאמרו לי 'את לא יכולה ללבוש חיג'אב ובה בעת להיות פמיניסטית ולתמוך בהפלות'. כלומר, אם את לובשת חיג'אב את צריכה להתאים לאב טיפוס מסוים עם מכלול האמונות והדעות המצופות ממנו. כמובן, קיימת אג'נדה מוסלמית-שמרנית שאת מצופה לשרת. את נתפסת כנציגתה של הדת ואת לא יכולה להתנהג כפי שבא לך".
"התחלתי ללבוש את החיג'אב והג'לבאב (כיסוי ראש וגוף) בגיל 12 כי בדיוק נרשמתי לבית ספר איסלאמי דתי", אומרת ש', בת 25, מורה לחינוך מיוחד מירושלים. "המהלך לא היה קשה מכיוון שהחיג'אב היה נפוץ מאוד בסביבה שלי. לא לבשתי אותו מטעמי אמונה גרידא, אלא כי רציתי להיטמע". ש' עדיין עוטה חיג'אב, אך כעת היא לובשת מכנסיים וחצאיות. "היום אני לא דתייה אבל אני עדיין עם החיג'אב מסיבות פוליטיות; אני עובדת ומבלה בירושלים המערבית, והלבוש האיסלאמי הוא ההצהרה שלי שאני ערבייה, שאני לא חלק מהאוכלוסייה בירושלים המערבית. אמנם זה קשה, כי התגובות לחיג'אב עוינות מאוד, אבל זה חלק מהזהות שלי".
קשה מאוד להתעלם מן הממד הברור של הלחץ החברתי והכפייה הסביבתית, הישירה או העקיפה, לעטיית החיג'אב, תוך שכנוען של נשים כי מדובר בבחירה שלהן. זו היא תוצאה של משטור נשים וכפיית קודים התנהגותיים עליהן, שמטרתם שימור כוחו של הגבר ושירות צרכיו.
נשים יכולות לעטות חיג'אב גם מנימוקים פמיניסטיים, ולהאמין כי מדובר בבחירה חופשית. אולם הבחירה הזו היא תולדה של קודים חברתיים פטריארכליים ואלימים שלנשים לא נותר אלא לציית להם ואף לאמצם אל חיקן, כשהן משוכנעות כי למעשה הם משרתים אותן ואת רצונותיהן וצורכיהן.
ז'נאן בסול היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
