האם מבאר שבע על ליל הפגיעה: "הילד אמר שהוא רוצה לישון - ומשכתי אותו"
מירי תמנו שהעירה את שלושת ילדיה, הכניסה אותם למקלט והצילה את חייהם - מספרת מה עבר עליהם בלילה המטלטל: "מההדף והרעש הרגשנו שזה אצלנו. חיבקתי את שלושתם ואמרתי להם שהקב"ה מגן עלינו". היא לא הצליחה לפתוח את דלת המקלט, ולאחר שבנה ניסה - הוא הבין את גודל המאורע: "החלון עף, תודה שהצלת אותי"
מירי תמנו, האם בת ה-39 שהצילה את ילדיה לפנות בוקר מפגיעת רקטה בביתה בבאר שבע, שוהה כעת במלון בעיר עם הילדים. ביתה נהרס כליל, אבל היא מודה על הנס שקרה לה. "אני קצת נסערת", היא אומרת היום (יום ה') לכלי התקשורת. "מבולבלת. בכל זאת, זו חוויה לא רגילה. קרה לי נס וזה הכי חשוב. זה נס גלוי וכל עם ישראל ראה את הנס הזה".
תמנו, שנמצאת במלון עם ילדיה, נהוראי בן ה-12, ידידיה בן ה-10 ויצחק בן ה-8, מספרת על אותו הלילה: "שמעתי את האזעקה מתוך שינה, חשבתי שזה מתוך חלום. חשבתי שאולי אני מדמיינת את האזעקה. התעשתתי והבנתי שזה לא דמיון ולא חלום - זה אמיתי. רצתי מיד ושלפתי את שני הילדים הקטנים. הילד הקטן היה בחדר פינתי רחוק מכולם. אמרתי לילדים 'רוצו מיד למקלט'. תפסתי אותם כדי שלא ייפלו במדרגות. אמרתי להם 'רוצו'.
"הילד האמצעי דידוש (ידידיה) חזר איתי בזמן שרצתי לנהוראי הגדול כדי להוציא אותו מהחדר. נהוראי אמר לי 'אמא אני רוצה לישון' - משכתי אותו מהרגל. אם לא הייתי מושכת לו את הרגל הוא לא היה מבין את זה. הקטנים כבר ירדו. האמצעי התעקש ואמר 'בלי נהוראי אני לא יורד'. אמרתי להם 'תרדו, אני באה איתכם'. יצחק ירד. הוא איכשהו מורגל יותר. הילד השני היה נסער, ונכנס. סגרתי את הדלת מיד. עוד לא הנחנו את הישבן על הרצפה - והיה בום חזק.
"היה חשוך. הבנתי שזה אצלי, אבל לא רציתי להגיד לילדים שזה אצלי. האמצעי דידוש התחיל לבכות. כל הפעמים הקודמות שהיה רעש היינו שומעים יירוט ושריקה, הפעם לא נשמעה שריקה. בגלל ההדף והרעש הרגשנו שזה אצלנו. חיכינו כמה דקות. אמרתי להם להמשיך לשבת במקום. חיבקתי את שלושתם, נישקתי את ראשם. ידידיה אמר: 'אבל אמא זה אצלנו בבית. הגיטרה שלי, השירים שלי. מה, עכשיו לא יהיה לנו בית?'. אמרתי לו שהכל בסדר ואין מה לדאוג. 'אז מה? אתם חבורת הקסם שלי, אף אחד לא יפריד בינינו. הקדוש ברוך הוא מגן עלינו', אמרתי.
תמנו המשיכה: "הם נשארו ככה בוכים. אמרתי להם שאין מה לבכות, אנחנו בריאים והכל בסדר. באנו לצאת, ניסיתי לפתוח את הדלת ולא הצלחתי. המיטה, רסיסים ואבנים דחפו את הדלת פנימה. נהוראי ניסה לפתוח את הדלת, ואמר לי: 'החלון עף, תודה שהצלת אותי'".
את מירי והילדים חילצו שוטרים ושכנים. "באו בלשים, לא יכולנו לצאת והם פשוט שלפו אותנו", סיפרה תמנו. "נכנסתי להיסטריה. הכל היה מעורבב. הכל היה שחור לי. עדיין ניסיתי להמשיך לחשוב. הבלש אומר 'צאי צאי, גברת אין לך מה להישאר פה, צאי'. עדיין לא הבנתי, לאהבחנתי בין דמיון וחלום למציאות".
כשיצאה החוצה מהממ"ד כולם ביקשו לחזק אותה: "באותו רגע כולם עטו עליי ואמרו תודה רבה. אנחנו לא ישנו בכלל במקלט. לא ראיתי את ההרס. לא ידעתי מה יש לי. כלום. היה לי קטע כזה של אוקיי, נפגע הבית, החלון, ויסדרו אותו. לא רציתי לראות. אנשים אמרו לי - 'לא נשארו לך קירות, לא נשאר כלום'".
"הכי קשה שאין בית, זיכורנות. יש לי בראש צלילים של הילדים שלי בחדרים, שהיו יורדים ועולים, הגינה שבה היו משחקים. פתאום אתה קם בבוקר ואין לך
דברים אלמנטריים. קיבלתי את החיים שלי ובעיקר את חבורת הקסם בחזרה. אתמול לא ישנתי. חוויתי טלטלה. זה פשוט לארגן את עצמך מחדש. המחשבות התרוצצו לכל עבר. הילדים שאלו אותי שאלות רבות. ידידה אמר 'אימא כולם אומרים שאת גיבורה, אבל באמת באמת איך ידעת שיש מלחמה?'. עניתי לו שאני לא יודעת, זה מה שהרגיש לי. הוא אמר מלחמה, הוא ראה את ההרס.
"אני לא מרגישה שאני גיבורה. אני חושבת שזו המחויבות שלנו לשמור. אולי הייתי שליחה של הקדוש ברוך הוא כדי להעביר מסר - להישמע להוראות פיקוד העורף, גם אם נדמה לכם שזה חלום. פשוט להיכנס למקלטים, לסגור את הממ"דים. כי אם לא הייתי סוגרת - היו אבידות בנפש. ולא אחד. האסון היה יותר חמור. הקדוש ברוך הוא איתי ומוכיח שיש השגחה. אנחנו חייבים לנסות לשמור על עצמנו, כי אם לא הייתי פועלת כפי שפעלתי - אני לא רוצה לדעת.
"מעולם לא ביקשתי עזרה. תמיד ניסיתי להסתדר עם הקיים - ופתאום אני מוצפת מכל עבר. אני רוצה להודות לקדוש ברוך הוא ולעם ישראל שנרתם ועזר. לשכנים המקסימים שאין כמותם. כולם בלי יוצא מן הכלל; התחבקתי עם השכנה הערביה - היא אמרה לי 'חמדולילה', ואני אומרת 'ברוך השם'". מירי ביקשה למסור מסר לממשלה: "אנחנו רוצים לישון בשקט. רוצים את השגרה שלנו. ילדים שמחים, ילדים בריאים".
לפנייה לכתב/ת 
