חוק הנאמנות, כי ככה משתיקים ערבים

היוזמה החדשה של השרה מירי רגב היא המשך ישיר של חוק הלאום. קודם קבענו מי פה בעל הבית ומי אורח, ועכשיו נסתום לאופוזיציה את הפה

שי פרננדספורסם: 24.10.18 , 07:10

השרה מירי רגב(צילום: EPA)

יודעים ראשי הקואליציה שחוק הנאמנות בתרבות לא מתאים ולא מותאם למדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, שלא לומר למדינה שמתמודדת עם שאלות של דו-קיום בין הלאום היהודי לערבי-הפלסטיני. יודעים ראשי הקואליציה ששאלת הנאמנות לא ניתנת לבחינה אובייקטיבית אמיתית ומזמנת בעיות ואבסורדים (כמה זה מספיק נאמן? ואם כבר נאמנות כמבחן, אז למה לא לדרג את מידת התמיכה במידת הנאמנות?). יודעים ראשי הקואליציה שהחוק לא יוכל להשפיע באמת על התוכן של יצירות תרבות. יודעים, ובכל זאת חוקקו את החוק. לכן את המניע צריך לחפש במקום אחר. בשדה הפוליטי.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

חוק הנאמנות הוא נגזרת ישירה של חוק הלאום. מטרתו של חוק הלאום - שכלל לא עסק בשאלות שאיתן מתמודד הלאום היהודי בארץ ובעולם - הייתה להגדיר מי כאן בעל הבית הלגיטימי ומי בחזקת אורח זמני בלבד ולגיטימי פחות. וכשיש מדרג של אזרחים, הופכים שאלת הנאמנות ומבחני נאמנות להיות רלוונטיים, אפילו "הכרחיים".

וכך, חוק הנאמנות כמו חוק הלאום לפניו ובהמשך ישיר אליו, נועד להחליש ולבטל קולות אופוזיציוניים (ערביים ויהודים) ולהפוך אותם ללא לגיטימיים. אנחנו דמוקרטיה שפיתחה פטנט שיבטל את הקול הערבי ואת היכולת שלו להשפיע על המערכת הפוליטית מבלי למנוע מהם להיבחר ולבחור.

אלה 12-10 מנדטים, אולי יותר, שככל שנוקפות השנים מאבדים יותר ויותר את אין-המשקל והערך שלהם, ואת היכולת להשפיע על איזשהו היבט חיים בישראל. המנהיג לכאורה של האופוזיציה לכאורה, אבי גבאי, בחר לא להזדהות ולמנף את המחאה הערבית בעניין חוק הלאום.

זו המטרה של חקיקה מהסוג הזה: לאפס את הקול הערבי ואת כל מי שעשוי להזדהות איתו, לתמוך בו, לראות בו שותף לגיטימי לדרך ולהשגת מטרות פוליטיות באמצעות מבחני נאמנות. כך מובטח לימין רוב אוטומטי.

והכל נעשה בתוך כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית לכאורה. לא מונעים מאף אחד לבחור ולהיבחר. פשוט דואגים שהקולות הלא-רצויים יהפכו ללא לגיטימיים. בתנאים הללו אין ולא יהיה לאף מפלגת שמאל-מרכז אפשרות ליצור קואליציה עצמאית. רוב אוטומטי.

ולמה לכאורה? כי חוק הלאום שינה בפועל את כללי המשחק והשינוי אינו ניטרלי. הוא מצר אפשרויות פוליטיות ואזרחיות בכיוון אחד בלבד. הוא תוכנית ההפעלה שמאפשרת להעלות עליה יישומים - אפליקציות - מסוג מסוים בלבד, כמו חוק הנאמנות בתרבות. ראשי הקואליציה וראש הממשלה סומכים על זה שאנחנו מתעניינים בעיקר במהירות ובעוצמת המכשיר ופחות בתוכן שמציעים לנו. ארדואניקרטיה.

האם זו זכותה של מדינה להחליט באילו תנאים היא תומכת במוסדות תרבות וביוצרים? התשובה היא כן, רק שראוי לזכור שני דברים: הראשון הוא שהמדינה אינה ישות בפני עצמה והכסף לא שייך לה. הכסף הוא של כולנו. השלטון שנבחר אחת לכמה שנים מופקד על הקופה הציבורית לטובת ולתועלת כלל האזרחים. זו אינה מלוכה והמדינה לא "עושה טובה" כשהיא תומכת ביצירה תרבותית.

השני הוא שהלגיטימציה להתנות תמיכה ביוצרים ובמוסדות תרבות בהתאם לתנאים אובייקטיביים לא יכולה להיות, ואסור שתהא, כסות לצנזורה, בידול, דה-לגיטימציה ויצירת היררכיות אזרחיות.