4 שנים לפני ביבי: המסע שלי לעומאן
בעלייה למטוס שאלו אותי: "תייר? אבל אף אחד לא בא לכאן". כמה שעות אחר כך, על קפה וקרואסון-זעתר ליד מסגד הסולטן, נגלתה לפניי ממלכת אלף לילה ולילה
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
וכך התחיל ב-2014 המסע הקסום שלי לממלכת אלף לילה ולילה המודרנית: שלוש שעות של ויכוח עיקש מול דלפק הקבלה של Air Oman, בניסיון לשכנע את צוות דיילי הקרקע ההמומים שכן, יש פה איזה תייר זר לבן ותמהוני עם פספורט אמריקאי שבאמת ובתמים רוצה לטייל במדינה שלהם. "פלז'ר?", תמהו שוב ושוב. "כן, כן, פלז'ר!", עייפתי מלחזור על עצמי. לבסוף הם התרצו, ואני עליתי לי על המטוס, חולף על פני הנוסעים הזועמים על העיכוב ביציאה.
מהדיון בדפלק אפשר היה להבין שלא מדובר בחשש ביטחוני או בשיקולים פוליטיים כלשהם – אנשי חברת התעופה הלאומית באמת תהו מה יש לתייר זר לחפש בארצם הישנונית. אחרי הכול, מתוך 2.6 מיליון התיירים שמגיעים לסולטנות מדי שנה, כ-5% בלבד הם אזרחים מערביים שבאים למטרות נופש. "קרואסון עם זעתר", היטיב להגדיר זאת הצלם המקומי טלהא אל-כלילי (32), כשישב איתי בבית קפה פינתי סמוך למסגד סולטן קאבוס המרהיב בבירה מוסקאט.
לפני שייגמר הנפט
עומאן היא מונרכיה אבסולוטית בחצי האי ערב, לחופי האוקיינוס ההודי, והיא גובלת בסעודיה, בתימן ובאיחוד האמירויות. הסולטן בן ה-78 קאבוס בין סעיד אל-סעיד, שנפגש שלשום עם בנימין נתניהו
בביקור שהיה הראשון של ראש ממשלה ישראלי שם מאז 1996, שולט בעומאן כבר 48 שנה, מאז 1970. לפני מאות שנים הייתה עומאן נתונה לשליטה פורטוגלית ועותמנית, אחר כך הייתה למדינת חסות בריטית, והיא משמרת גם כיום קשרים טובים עם לונדון ועם ארה"ב, ונחשבת לאחת ממדינות המפרץ המתונות.
בעומאן חיים 4.6 מיליון בני אדם, וכמעט מחציתם הם עובדים זרים, בעיקר מהודו ומפקיסטן. השפה הרשמית בה היא ערבית, אך מלבד ערבים חי בה גם מיעוט גדול של בלוצ'ים. 86% מתושבי עומאן הם מוסלמים, רובם המוחץ איבאדים או סונים ורק 5% שיעים. רוב האוכלוסייה מתרכזת באזור הרי אל-חג'ר שבצפון המדינה, וכמעט כולה חיה בערים. קרוב למיליון וחצי איש גרים בבירה מוסקאט.
במשך שנים נחשבה עומאן למדינה סגורה ומבודדת, אבל בעשורים האחרונים היא נפתחת לעולם. כלכלת המדינה נשענת ברובה על הנפט והגז, וכעת היא משקיעה מאמצים בניסיון לגוון את הכלכלה, ומסיבה זו מתחילה לשים דגש רב מבעבר על תיירות. המבקרים בעומאן ימצאו בחלקים נרחבים ממנה מזג אוויר מדברי ויבש, ולאורך קו החוף יתמודדו עם לחות גבוהה למדי. בין מאי לספטמבר פוקדים את דרום המדינה גשמי מונסון.
איכות החיים בעומאן לא רעה, ודאי ביחס לשכנתה הענייה תימן: במדד הפיתוח האנושי מדורגת עומאן במקום ה-48 מתוך 189 מדינות (ישראל במקום ה-22), וכ-70% מתושביה מחוברים לאינטרנט. שיעור האנאלפבתיות נמוך מאוד, ותוחלת החיים הממוצעת היא כמעט 76. עומאן, אגב, היא אחת המדינות השמנות בעולם – בדירוג עודף המשקל העולמי היא ניצבת במקום ה-39 מתוך 192 (ישראל לא הרחק משם – במקום ה-45).
כן, זה קצת מוגזם
הצלם אל-כלילי שישב איתי לקפה מייצג דור חדש בסולטנות. זהו דור שסביו עדיין מתפרנסים מדיג, אימותיו עוד עומדות בתור נפרד לקופה בסופר, אבל הוא עצמו מתפרנס ממכירת חסויות באינסטגרם. על הדיסוננס הזה מגשרת ההערצה חוצת המגזרים לסולטן קאבוס. הוא עלה לשלטון בהפיכה צבאית שארגן נגד אביו הרודן ב-1970, ולמרות שלטונו האבסולוטי, נתפש בקרב המונים כמי ששיפר משמעותית את מצבם של המדינה ושל תושביה.
רמז לאהבה הזו אפשר למצוא ביציאה משוק התמרים הסואן (בעומאן גדלים 250 סוגי תמר אנדמיים, והאויב מִספר אחת של רופאי השיניים הוא זן הקאשטבק, המכיל 80% סוכר): בנמל הסמוך ניצבת יאכטה עצומה, ספינת רפאים שנבנתה עבור הסולטן ב-300 מיליון דולר על חשבון משלם המסים וחוסמת את הנמל כולו. מאז שהוזמנה היא הפליגה רק פעם אחת. ביאכטה הזו יש מקום ל-140 אנשי צוות אבל רק ל-65 נוסעים, והשמועה אומרת שהנמל המלכותי כולו נבנה במיוחד לצורך עגינתה.
כך או כך, גם כשהעתיד אינו ברור, נדמה שהעומאני הממוצע שבע רצון: עומאן יצרה לעצמה, גם באמצעות דירוגים בינלאומיים, תדמית של המדינה הערבית המאושרת ביותר. קשה אפוא להבין מדוע עדיין מתפלאים כאן על העניין שמגלים התיירים הזרים: הכנסת האורחים, המסגדים, הארמונות, השווקים הצבעוניים, הדיונות הזהובות והים הכחול – כל אלה הופכים את עומאן לפנינת אלף לילה ולילה אמיתית. לשנה הבאה – עם דרכון ישראלי.
לפנייה לכתב/ת 
