היכן פלסטין בספרות הפלסטינית לפני 1948?
יוצרים ערבים שחיו כאן בתקופת המנדט מיעטו להתייחס ללאומיות ולסכסוך. האם הסיבה היא חשש מהבריטיים? ההעדפה לפובליציסטיקה? או שהיצירה הפלסטינית פשוט הייתה בחיתוליה? חוקר ספרות ניסה למצוא תשובה
(צילום: Fred Csasznik)
בשבועות האחרונים קראתי שלושה רומנים פרי עטם של שלושה סופרים פלסטינים אזרחי ישראל: "להתראות עכו" מאת עלא חליחל (2014), "ברדאקנה" מאת איאד ברגותי (2014), ו"עיר של ביש מזל" מאת סוהיל כיואן (2018). בלטה לעיניי העובדה ששלושת הסופרים כתבו על תקופה קדומה בעכו שאותה לא חוו ישירות: ספרו של חליחל מתרחש בתקופת שלטונו של אחמד פאשה אלג'זאר, בימי המצור שהטיל נפוליאון בונפרטה על העיר; ברגותי כותב על עכו בשנים 1945–1946, וכיואן מתאר את העיר בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אם נחפש רומנים פלסטיניים שעסקו בעכו וראו אור לפני 1948, סביר שלא נמצא דבר. העיר הוזכרה אולי לראשונה בספרו של אמיל חביבי "האופסימיסט" (1974), שם היא מתוארת בימי המנדט הבריטי ובמהלך החודשים הראשונים שלאחר הנכבה.
הקריאה בשלושת הרומנים האלה עוררה בי שאלות רבות, והראשונה בהן הייתה מדוע הסופרים הפלסטינים שחיו בארץ לפני 48' לא התייחסו בכתביהם לנושאים לאומיים כמו הקונפליקט, האדמה והערים הפלסטיניות? חוקרים שונים הבחינו בתופעה זו ודנו בה, והיו אינטלקטואלים ערבים שעסקו בה עוד קודם לנכבה. שני מחקרים שקראתי בנושא הם "שלושה ציוני דרך בספרות הפלסטינית" מאת פארוק ואדי, ו"חלוצים ויוצרים: הספרות הערבית המודרנית" מאת שמעון בלס.
במחקרו של ואדי מוצגות עדויות של סופרים ערבים שחיו במזרח התיכון לפני 48' ודנו בשאלה כללית יותר: מדוע אנשי רוח בפלסטין כותבים רומנים מועטים כל כך? הם הציעו סיבות אחדות – עדיפותה של אמנות הנאום בעל-פה על פני אמנות הרומן בתרבות הפלסטינית של אותה עת; אווירה פוליטית לא יציבה בארץ שהגבילה את התפתחות הספרות, והפיקוח ההדוק של שלטונות המנדט הבריטי על יצירות ספרותיות. אסחק מוסא אלחוסייני, אחד הסופרים המצוטטים במאמר, טען שהפרוזה הפלסטינית בשנות ה-30 ו-40 של המאה ה-20 הייתה פובליציסטית יותר מאשר ספרותית.
ואדי, מחבר המחקר, טען שרוב הסופרים באותה תקופה סלדו מנושאים לאומיים והזניחו אותם בכתביהם. עם זאת הוא מציין סופר חריג בעל חשיבות: הפוליטיקאי הירושלמי ג'מאל אל-חוסייני, שכתב שני רומנים שאמנם אבדו עם הזמן, אך בזכות אזכוריהם במקומות אחרים עלה בידו של ואדי להבין כי הם "שאבו השראה מן המציאות הפוליטית שבה חוברו והביאו את סוגיות התקופה לידי ביטוי".
ירושלים בתקופת המנדט(צילום: AFP)
אשר לשני הרומנים של ג'מאל אל-חוסייני, "נברשת" ו"במסילת הרכבת החיג'אזית", שכאמור עסקו בנושאים לאומיים, מסביר בלס שמחברם זוהה פוליטית עם הזרם הלאומי-מסורתי. הוא כותב שאל-חוסייני נבדל משאר סופרי התקופה בכך ש"השתמש בסכסוך הערבי-יהודי, או ליתר דיוק במכירת אדמות ערביות ליהודים, כנקודת מוצא לעלילות הרומנטיות של ספריו". בלס טוען ששני הרומנים של אל-חוסייני היו "הראשונים בספרות הפלסטינית ששיקפו בעלילתם את הסכסוך הערבי-יהודי".
טענה זו של בלס נכונה רק אם מתעלמים ממחזות התיאטרון שעסקו בנושא באופן מעמיק אף יותר משני ספריו של אל-חוסייני. ב-1934 חיבר מוחמד עזה דרוזה מחזה בשם "בעל האדמות והמתווך", שאבד עם השנים. ב-1946 חיבר בורהאן אלדין אלעבושי מחזה בשם "מולדת הלוחם", שאותו אפשר להשיג גם היום. שני המחזאים כתבו על מכירת אדמות ליהודים. דרוזה עשה זאת מזווית לאומית ואלעבושי מזווית דתית, ובמחזה שלו הופיעו גם דמויות יהודיות-ציוניות.
מבין הרומנים שהתפרסמו בפלסטין לפני 1948 קראתי את "היורש" (1920) של ח'ליל בידס, "החיים לאחר המוות" (1920) של אסכנדר אלח'ורי אלביתג'אלי, "זיכרונות של תרנגולת" (1943) של אסחק אלחוסייני ו"במיטה" (1947) של מוחמד אלעדנאני.
"זיכרונות של תרנגולת" הוא היחיד העוסק בסכסוך הפלסטיני-ציוני, וגם זאת רק אם מאמצים פרשנות מטפורית שהמחבר עצמו דחה מכול וכול. ב"במיטה" אמנם כתב אלעדנאני דבר-מה על יהודים, אך הנושא מוזכר בחטף ובכלליות בלבד. המחזה של אלעבושי, "מולדת הלוחם", מעלה סוגיות אלו באופן המקיף ביותר, וכך גם יומניו של ח'ליל אלסכאכיני.
בעבודת הדוקטור שלי התייחסתי לעמדה המוכרת במחקר, שלפיה סופרי פלסטין נמנעו מכתיבת רומנים על נושאים לאומיים מתוך הפחד מהתנכלות מצד השלטונות הבריטיים. ייתכן שזו הסיבה לכך שהספר "זיכרונות של תרנגולת" מתייחס לסכסוך רק באופן מטפורי. טענה זו מתחזקת עוד יותר נוכח העובדה שכאשר אלעדנאני פרסם מהדורה חדשה לספרו בסוריה היא כללה מונחים שלא הופיעו במהדורה שראתה אור בפלסטין.
אני עצמי מחזיק בעמדה אחרת, שפירטתי במאמרי "ירושלים בין שני נרטיבים", שם השוויתי בין ייצוגים של ירושלים בספרות הפלסטינית והציונית. ציינתי למשל שתיאודור הרצל תיאר את ירושלים ב"אלטנוילנד" כבר ב-1902, בזמן שלא היה אף סופר פלסטיני שכתב על העיר. אפילו הסופרים שחיו בירושלים, כמו אסחק אלחוסייני, לא עסקו בה בכתביהם (יוצא הדופן היחיד במקרה זה הוא ח'ליל אלסכאכיני, שכתב על ירושלים ביומניו, אולם איני בטוח אם אפשר להחשיבם כיצירה ספרותית).
טענתי בעבר שמי שרוצה לקרוא על המרחב הפלסטיני שקדם לשנת 1948, מוטב לו שייקרא ספרות עברית שנכתבה בשנים אלו. לדעתי, הסיבה לכך היא שהפרוזה בפלסטין הייתה אז בחיתוליה, בניגוד לפרוזה העברית שנכתבה על ידי סופרים שהגיעו מאירופה עם ידע רב ושליטה בספרות המערבית.
- עאדל אל-אסטה הוא חוקר ומבקר ספרות פלסטיני. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני "אל-איאם". גרסה זו מתפרסמת במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון "ון ליר" בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגם מערבית: יובל אברהם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
עאדל אל-אסטה
מומלצים
