איידישע גנגסטר: האב היהודי של המאפיה בניו יורק
במחצית הראשונה של המאה ה-20 לקחו יהודים חלק מרכזי בפשע המאורגן בעיר. הבכיר בהם, שלימד את האיטלקים על אסטרטגיה, יזמות וסטייל, היה ארנולד רוטשטיין, שאתמול ציינו 90 שנה מאז החזיר את נשמתו לבורא עולם
ארנולד רוטשטיין
כדי לעבור על החוק צריך שיהיה חוק לעבור עליו. לכאורה אמת מובנת מאליה אבל לא עבור בני העם יהודי. במרוצת מאות השנים שחיו בגלות היו היהודים מחוץ לחוק הכללי; לעולם מוקצים מחמת מיאוס, לעולם חיים תחת הגדרות משפטיות שנתפרו למידותיהם הזעירות. בארצות האסלאם הם הוגדרו "ד'ימי", בני חסות, באימפריה הפרוסית הם חיו תחת ההגדרה המשפטית המלבבת "יהודים נסבלים", וברוסיה הצארית הם הוכנסו תחת כנפי "חוקת היהודים", שמטרתה המוצהרת הייתה "לתקן" ו"לשפר" את בני דת משה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בסוף המאה ה-19 הוצפו השטעטלים במזרח אירופה בשמועות עקשניות כי מעבר לים, בגאלדענע מדינה, אף אחד לא ינסה לשפר ולתקן אותם. שם, באומת המהגרים הגדולה של אמריקה, האירי, הוולשי, האנגלי והסקוטי – כולם מצייתים לחוק אחד. בעקבות הבשורות המשמחות הפליגו מיליונים מהם אל מעבר לים, שם הם התרכזו בשכונה היהודית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית – הלואר איסט סייד, ניו יורק.
כשהסופר האנגלי הנרי ג'יימס הזדמן ללואר איסט סייד בראשית המאה ה-20 וראה שם רבבות יהודים נמרצים פוקדים את השווקים, החנויות ובתי המסחר, ובמוחם הקודח מתרוצצים רעיונות, יוזמות והמצאות, הוא רשם ביומנו: "מעניין מה זומם גאון ישראל?".
וגאון ישראל זמם. ועוד איך זמם. מאות שנים של חיים מחוץ לחוק הסתיימו, הסכר נפרץ וטונות של כישרון זרם החוצה. היהודים באמריקה המציאו את הוליווד והג'ינס, הם מצאו תרופה לפוליו וכבשו את מצודות הכלכלה והאקדמיה. יותר ממאה זוכי פרס נובל הוציאה מתוכה יהדות אמריקה - בכלכלה, פיסיקה, כימיה, מתמטיקה וספרות. בכל דברי ימיה של תולדות ההגירה לא נרשם סיפור הצלחה כה חריג וקיצוני כמו זה של יהודי אמריקה.
אבל הייתה קבוצה קטנה של יהודים שהגֶן האאוטסיידרי היה מקודד כל כך עמוק בדמם, עד שלא היו מסוגלים להיגמל מתיוגם כילדים החריגים של ההיסטוריה. יהודים אלו פשוט לא היו רגילים לעובדה שהם והשכן הגוי מצייתים לאותו חוק. מה עשו? עברו על החוק.
בינואר 1919 אישרו כמעט כל מדינות ארה"ב את החוק שאסר מכירת אלכוהול ומיליוני מהגרים אירים ואנגלים שקעו לייאוש עמוק. גרוע מכך – לא הייתה בנמצא טיפה מרה להשכיח את הייאוש. זה היה האות להופעתם של הגנגסטרים היהודים, ובראשם מי שנחשב לכהן הגדול של הג'ואיש גנגסטריזם – ארנולד "המוח" רוטשטיין, שאתמול, 4 בנובמבר, ציינו 90 שנה למותו.
רוטשטיין נולד ב-1882 למשפחה יהודית ותיקה ומכובדת (בקהילה שאותה נהוג לכנות "ג'רמן ג'וז" – היהודים הגרמנים, להבדיל מהמגרים הטריים ממזרח אירופה). אביו, איש עסקים אמיד ואחד מראשי הקהילה היהודית במנהטן, נקט יד חינוכית קשה נגד בנו האמצעי, ילד סנדוויץ' קלאסי, שגילה כישרון נדיר למתמטיקה ונטייה עזה לעבור על החוק.
רוטשטיין החל את דרכו כמהמר מקצועי. עד מהרה ייסד קזינו גדול במרכז מנהטן ובהגיעו לגיל 30 כבר היה מיליונר. בהיסטוריית ההימורים הוא סומן כמי ש"סידר" את תוצאות גמר ליגת הבייסבול ב-1919 - אחת השערוריות המפורסמות ביותר בתולדות הספורט האמריקני.
למחרת הרצח של ארנולד רוטשטיין
"רוטשטיין עיצב לפשע אישיות משלו", כתב פרופ' רוברט רוקאווי, שהוציא לאור את סיפורם של הגנגסטרים באמריקה. הוא הפך את העבריינים הקטנים - חוטפי התיקים וגנבי המרכולים - לחברים בביזנס של המאפיה, וברשימת מקבלי השכר שלו היו שמות מפורסמים כמו ג'ק "רגליים" דיאמונד, לאקי לוצ'יאנו, דאץ' שולץ ועוד.
גם בתחום האופנה המאפיוזית ונימוסי השולחן עיצב רוטשטיין סטנדרטים חדשים. "הוא לימד אותי להתלבש בטוב טעם, להשתמש בסכין ומזלג ולפתוח דלת לבחורה", הפליג בשבחו לאקי לוצ'יאנו, הבוס הגדול של המאפיה בניו יורק.
בזכות כישרונו לחמוק מאנשי החוק שימש רוטשטיין השראה לסופר האמריקאי דיימון ראניון, שכינה אותו "המוח". גם הסופר הקנוני סקוט פיצג'ראלד שאב ממנו השראה כשעיצב את דמותו של המהמר היהודי מאייר וולפסהיים בספרו "גטסבי הגדול".
אבל תרומתו המרכזית של רוטשטיין לעולם הגנגסטרים היהודים הייתה החבורה שגיבש סביבו. אנחנו מדברים של שמות כמו באגסי סיגל, האיש שייסד את לאס ואגס; מאיר לנסקי, שעמד בראש סינדיקט הפשע הלאומי; אבנר "לונגי" זווילמן, שכונה "אל קאפונה של ניו ג'רזי", ולואי "לפקל'ה" בוכהלטר, שעמד בראש יחידת המחסלים "רצח בע"מ", שהטילה את חיתתה על אמריקה. כולם מאפיונרים יהודים שבלטו בעולם הפשע האמריקני עד שנות ה- 40 המאוחרות.
כיאה לחייו הסוערים, רוטשיין לא מת מוות טבעי. ב-4 בנובמבר 1928 הוא נורה בסנטרל פארק בעקבות חוב הימורים של מאות אלפי דולרים. "מי ירה בך?", שאל אותו חוקר המשטרה בעודו מדמם בבית החולים. "אני לא רוצה לדבר על זה", השיב רוטשטיין. "אטפל בזה בעצמי". כמה דקות אחר כך נפטר מפצעיו. קשוח בחייו וקשוח במותו.
- אושי דרמן הוא איש התוכן של מוזיאון בית התפוצות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה 04/11/2018 14:08
לפנייה לכתב/ת 
אושי דרמן
מומלצים
