דורשי הנאמנות בתרבות, עזבו אותנו בשקט
אני לא צריך לעמוד בקריטריונים שלכם כדי להוכיח נאמנות. אנחנו לא מעודדים טרור אלא מחשבה. תפסיקו לחרב ערכי יסוד בשביל לקושש קולות
יוזמת החוק, השרה מירי רגב(צילום: יואב דודקביץ')
ספק אם יש דבר שטרם נאמר על חוק הנאמנות בתרבות במישור המשפטי ובמישור הערכי. אז בשלב זה אני יודע בעיקר לשאול שאלות: האם אדם שנולד לדור 17 בירושלים, למשפחת מזרחי, שסבא שלו היה בהגנה ונפל במלחמת העצמאות כשליווה שיירה בשער הגיא, שאבא שלו כיהן בשירות החוץ וייצג את המדינה ברחבי העולם במשך יותר מ-30 שנה, שאח שלו נלחם במלחמת יום כיפור, שאחותו עובדת בשירות המדינה יותר מ-20 שנה - האם אדם זה, שבחר לחיות בארצנו המופלאה, אך אפשר להודות, גם הקשוחה, האם אדם זה צריך להיקרא להוכיח את נאמנותו למדינה?
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
האם על אדם זה להימנע מלהשמיע את דעותיו, אם הן כוללות גם ביקורת על מה שנראה לו כעוולה או אי צדק? האם עליו להסס להשמיע את קולם של אנשים שקולם לא נשמע? האם הוא צריך לסרב לפגוש את האחר, להכיר אותו, או אותה, מעבר לאופן שבו הם מוצגים על ידי התקשורת, הפוליטיקאים, מבעד החומות המפרידות בינינו?
את כל זה -- מפגש, שיח, שבירת מחיצות, דיון בסוגיות מורכבות -- אנחנו עושים דרך האמנות. לא למעננו היוצרים, אלא למען החברה. למען הרוח והנפש. ולמען המחשבה. זאת דרכנו לתרום למסע האנושי, לתקווה לעולם יותר טוב.
אז אומרים לנו שאנחנו יכולים לעשות את כל זה, שאנחנו יכולים לעשות ולהגיד מה שאנחנו רוצים, שיש לנו חופש ביטוי מלא, אבל לריבון יש את חופש המימון. הוא לא מחויב, כך הוא טוען, לתמוך בפסטיבל ישראל, אם פסטיבל ישראל יבחר להציג מופע שנכתב על ידי מחבל עם דם על הידיים. אז אני שואל, למה לא?
אם המנהל האמנותי של הפסטיבל חושב שביצירה זאת יש אמירה אמנותית מקורית, מעניינת, מעוררת מחשבה, אז למה לא? אם טרומן קפוטה יכול לכתוב יצירה על שני רוצחים בדם קר, מה ההבדל? הוא לא מעודד רצח. גם קופולה לא מסית להצטרף למאפיה כשהוא מציג את הסנדק.
כך גם אנחנו, לא מעודדים טרור. אנחנו מנסים להבין, לא לקבל. לשאול, לא לענות. לפתוח ערוצים, לא לכבות את הקשר. ואני לא מדבר רק על יחסי יהודים-ערבים. אני מדבר על כולנו - חילונים, דתיים, חרדים, רוסים, אתיופים, בדואים, דרוזים, מתנחלים, להט"בים, שמאל, ימין. מה הבעיה לתת במה לכל הקולות האלה? איך נכיר בלי זה? איך נחיה ביחד?
מה זה הקשקוש הזה של חופש המימון? מי קונה את הדבר הזה? זה מושג מומצא. התמיכה שאנחנו מקבלים ממשרד התרבות באה מהמסים שאנחנו משלמים. זה כסף שלנו, לא של אף אחד אחר. כל זמן שאנחנו לא עוברים על החוק, אין לאף אחד זכות להתערב במה שאנחנו עושים. ואנחנו לא עוברים על החוק.
ומי יחליט מה מצדיק מימון ומה לא? אני לא אומר למנתח לב איך לעשות את העבודה שלו. אני לא אומר לחשמלאי איך לעשות את העבודה שלו. אני גם לא אומר לפוליטיקאי איך לעשות את העבודה שלו. כל אלה אנשי מקצוע. גם אנחנו. אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. עזבו אותנו בשקט. מה זה הרדיפה הזאת?
ותפסיקו לחרב את ערכי היסוד של המדינה בשביל לקושש קולות. עשו את העבודה שלכם, תביאו שלום וביטחון, טפלו בקצבאות הנכים, דאגו לנזקקים, קדמו את הכלכלה, טפלו בפריפריה, טפלו בתשתיות, טפלו באיכות הסביבה, שפרו את יחסינו עם יהדות העולם. עזבו אותנו בשקט.
יש לכם את חופש המימון: אל תקנו כרטיס להצגה שלא בא לכם לראות. אבל אל תחנקו את ההצגה. אל תחנקו את החופש. אל תחנקו את החיפוש אחר האמת.
איל שר הוא מנכ"ל פסטיבל ישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
