חוסר ביטחון
פרץ, ברק, מופז, יעלון וגם ליברמן: כולם רצו את תיק הביטחון, אף אחד לא יצא ממנו טוב: ההישגים על שם נתניהו, התסבוכות לפתחו של השר. וגם: הפספוס של בנט, ובעל הברית היחיד של ראש הממשלה
איך שלא מסתכלים על זה, התפטרותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן מכניסה את המערכת הפוליטית למצב מורכב ולתקופה מאתגרת. ליברמן, שנכנס למשרד הביטחון כבדרך נס לפני כשנתיים וחצי עם חמישה מנדטים ולאחר שנוצרו התנאים המושלמים, גילה מהר מהצפוי שהג'וב הנחשק רחוק מלהיות מושלם כמו הנסיבות ושהוא בטח לא פיקניק.
גם אם מוציאים מהמשוואה את הכהונה של ליברמן, תיק הביטחון הפך בשנים האחרונות לקללה הרובצת מעל ראשם של אלו שכיהנו בו. כולם רוצים אותו, אף אחד לא יוצא ממנו טוב. בחלק מהמקרים בגלל נסיבות אובייקטיביות, בחלק מהמקרים עומד שם ראש הממשלה בנימין נתניהו ומוודא שזה יקרה.
הרשימה כוללת את עמיר פרץ (שאמנם זכה להכרה בזכות תמיכתו ב"כיפת ברזל", אך שילם מחיר לאחר שמיררו את חייו במהלך כהונתו), אהוד ברק, שאול מופז, משה (בוגי) יעלון ועכשיו ליברמן. לדרך ולסוף הדרך יש אצל כולם מאפיינים חופפים.
תיק הביטחון הוא ממילא מורכב ומסובך, ואם לא די בכך למלא אותו תחת נתניהו ולצאת בשלום זה כמעט בלתי אפשרי. למה? כי כשיש הישגים מדהימים בתיק הביטחון, נתניהו הוא שגוזר את הקופון (החזית הצפונית, הסוגיה האיראנית). כשיש תסבוכת, זה כבר לא עניינו.
כך קרה גם לליברמן. ההסברה המוצלחת בנוגע לאיראן נזקפת לנתניהו, התסבוכת בעזה היא עניין של איווט. במילים אחרות: הפרחים לנתניהו, הקוצים לשר.
מריבות על התיק ולא על הביטחון
מיד לאחר התפטרות ליברמן החל רחש חזק סביב תיק הביטחון. הקרב על התפקיד הזה כל כך יצרי שלעיתים נדמה כי המריבות הן על התיק עצמו ולא על הביטחון של אזרחי ישראל.
יו"ר הבית היהודי ושר החינוך נפתלי בנט לא פספס את ההזדמנות ודרש את התיק כתנאי להמשך כהונתה של הממשלה. בבית היהודי לא יורים באוויר, המטרה נקבעה מראש. כל איש ימין מבין שנתניהו ממש לא רוצה ולא צריך בחירות, בשעה שמרבית המשתייכים למחנה כועסים עליו על התנהלותו הרפה בעזה.
גם חבטת ההמלצות להעמדה לדין בפרשת הצוללות שיוחסו לכמה ממקורביו של נתניהו, והמערכה הבינונית שלו בבחירות לרשויות המקומיות, מסבירות לחלוטין מדוע בבית היהודי מרגישים נוח לדחוק לקיר ראש של ממשלה צרה.
בנט, אגב, פספס הזדמנות לא רעה לצאת בעצמו מנהיג הימין האמיתי, לו היה בוחר להודיע אמש לצד שרת המשפטים איילת שקד כי בשל ההתנהלות הרופסת מול חמאס הוא אינו יכול עוד לכהן בממשלת נתניהו הרביעית.
וזה לא שהרעיון לא חלף במוחו. יו"ר הבית היהודי מבין פשוט שאפקט מעשה הגבורה הזה מחזיק יומיים-שלושה, ואז מתחיל האתגר האמיתי: להישאר רלוונטי לציבור שלך, כשבפועל אתה ממש לא.
בשורה התחתונה, גם אם היה רוצה לתת לבנט את תיק הביטחון (והוא לא), נתניהו יצטרך להיות יצירתי מאוד כיוון שלא בטוח שיש לכך רוב במליאה. האופוזיציה הרי תתייצב בהרכב מלא שכולל מעתה גם את ליברמן, ומספיק שרחל עזריה (כולנו) או בני בגין (הליכוד) לא יאהבו את הרעיון הזה - והמינוי הזה ייפול.
כשהאבק ישקע לגמרי מהחזית ליברמן-נתניהו, תתחדד שוב השאלה החשובה שנגזרת מההתפטרות הדרמטית וחזרתה של הקואליציה להיקפים צרים של 61 חברי כנסת: לאן פניה?
המפתח, כך נראה, מצוי בידיו של שר האוצר ויו"ר כולנו משה כחלון. הוא נותר למעשה בעל הברית היחיד של נתניהו עם פרישת ליברמן, והשחקן היחיד בזירה שבאמצעותו יוכל נתניהו להוביל מהלכים. במצב כזה, נתניהו יהיה חייב להיות מתואם עם כחלון בכל צעד שיעשה הלאה. רק לאחר פגישה בין השניים, שסביר להניח כי תתקיים ממש בקרוב, אפשר יהיה להעריך לאן פניה של הקואליציה הנוכחית.
לפנייה לכתב/ת 
