את מי ישרת משה ליאון?
בסיבוב השני בירושלים הוסרו הכפפות והתנהל קמפיין מכוער שבסופו התיישב על כיסא ראש העיר המועמד של ליברמן ודרעי. למי הוא יהיה מחויב – ל-900 אלף התושבים או לפטרוניו הפוליטיים שעשויים לבקש ג'ובים?
מיד לאחר הסיבוב הראשון בבחירות לעיריית ירושלים נערך כנס חירום ספונטני של פעילי חברה אזרחית בעיר. חלקם הצביעו לזאב אלקין, חלקם לעופר ברקוביץ. סיכוי סביר שחלקם הצביע גם למועמד החרדי יוסי דייטש. בהצבעה למפלגות, מגוון הדעות היה רחב עוד יותר. אף שאיש מהנוכחים בחדר לא היה פעיל תנועת "התעוררות" של ברקוביץ, לכולם היה ברור: בברירה בינו לבין משה ליאון, אין ברירה אלא להצביע לעופר ברקוביץ.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
באמצע הכינוס נכנס לחדר בחור גבוה שאף אחד לא הכיר, לבוש בחולצה של "התעוררות". באופן משעשע הוא היה היחיד בחדר עם חולצה צהובה. ניכר היה לכולם שמדובר במישהו שלא הבין לאן הגיע. תוך כדי המפגש הוא צילם כמה תמונות, ושיחה קצרה איתו איששה את החשד המיידי: מדובר בחפרפרת של מחנה משה ליאון, שכנראה הגיע כדי לרחרח מי הפעילים ומה הם זוממים.
הסיפור הקטן הזה נותן הצצה לסיפור הגדול שעברה ירושלים במערכת הבחירות האחרונה, ובמיוחד בשבועיים האמוציונליים שלפני הסיבוב השני. סיפור של עיר בירה שמושכת אליה כוחות פוליטיים עצומים: שר בקבינט ועומד בראשם של שני משרדי ממשלה, שמעדיף להיות ראש עירייה; מועמד מטעם שני ראשי מפלגות שלא יכולים להסכים כמעט על אף נושא אחר; מועמד חרדי סמי-ממסדי סמי-עצמאי שרץ עד הסוף נגד כל התחזיות, ומועמד צעיר ללא ניסיון מספק שמבקש לייצר אלטרנטיבה למפה הפוליטית הארצית.
אבל זה גם זהו סיפור על עיר עם חברה אזרחית תוססת, שמנסה, לא תמיד בהצלחה, להביא לבניין העירייה את הקול של כלל התושבים. זהו סיפור על 900 אלף תושבים שבסופו של דבר רוצים שיהיה להם איפה לגור ושיוכלו לגדל את ילדיהם בסביבה בטוחה ונקייה. זהו סיפורה של עיר שבאמת התאמצה, ובסיבוב הראשון גם הצליחה לא רע, לנהל קמפיינים חיוביים וכמעט ללא השמצות.
ואז הגיע הסיבוב השני. התייצבו אליו שני הנציגים שבמובנים רבים היוו שני קטבים של מפת המועמדים: ההוא שהוצנח מלמעלה על ידי דרעי וליברמן, מול ההוא שבנה מלמטה תנועה של מאות צעירים. המועמד עתיר הניסיון שביקש לנצח באמצעות קבוצות מאורגנות של ועדי עובדים וחרדים, מול המועמד הצעיר שביקש את אמונם של התושבים. המועמד שביקש להיראות ימני, מול המועמד שניסה להוכיח שהוא לא שמאלני. מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שנערך בירושלים סיבוב שני, לא אלה ולא אלה ידעו לחזות כיצד ייראו דפוסי ההצבעה כשאין יום שבתון, אין הצבעה למפלגות, ויום הבחירות יותר קצר.
בסיבוב זה הכפפות ירדו והתחיל קמפיין מכוער, בעיקר מצד מחנה ליאון, שכלל פוסטים הזויים מדפי פייסבוק אנונימיים, מודעות השמצה לא חתומות, סמסים שקריים ואפילו קמפיין מכוון לעידוד אי-הצבעה (אמיתי לגמרי). כל אלה נעשו כמובן כמעט ללא טביעות אצבעות של מי שעומד מאחוריהם.
מה כל כך הפריע לי שליאון הורץ על ידי דרעי וליברמן? כי זה לא שדרעי וליברמן רצו לעשות ג'סטה לחבר. זה לא שדרעי חשב שאם המועמד שלהם ינצח בבחירות זה יחזיר עטרה ליושנה. זה לא שליברמן חשב שניצחון של ליאון יביא לישראל ביתנו יותר מצביעים בבחירות לכנסת. זה משהו אחר לגמרי: ג'ובים. וג'ובים הם מקור העוצמה של הפוליטיקה של דרעי וליברמן. דרך אותם הג'ובים השניים בונים את בסיסי התמיכה המרכזיים שלהם המובלים על ידי פעילים נאמנים.
זה היה החשש המרכזי שלי: שיום אחרי שליאון ינצח בבחירות הוא יקבל טלפון מדרעי וליברמן עם רשימת שמות של אנשים שצריך למנות. ממנכ"ל העירייה ומטה. וליאון יודע היטב למי הוא חייב את בחירתו. העובדה המביכה שרשימתו לא הצליחה להכניס למועצת העיר אף לא מנדט אחד, מציבה אותו בעמדה שבה לא תהיה לו ברירה אלא לשמש בובה של דרעי וליברמן.
באופן מעשי, ראש העיר מחליט (ובצדק) על כל מינוי בכיר בעירייה ובחברות העירוניות. יש עשרות מינויים כאלה. מדי שנה. וכדי שירושלים תתפקד כמו שצריך, צריך לדאוג שבמקומות הללו ישבו אנשים ישרים, מקצועיים ובעלי ניסיון. אני (עדיין) לא סומך על ליאון שיוכל לעשות זאת, גם אם ירצה, לאור תלותו בפטרוניו הפוליטיים. ואני מקווה שרוב תושבי העיר לא רוצים להגיע למצב שבו יש לנו ראש עיר שלישי בכלא.
למרות כל הקמפיינים, החיוביים והשליליים, מערכת הבחירות הסתיימה עם שני מועמדים, שעל אף ההבדלים המהותיים ביניהם, לא הצליחו לגרום ליותר ממחצית אנשי העיר (אפילו בקיזוז הערבים) להגיע ולהצביע. וזהו אולי המסר המהדהד ביותר לחמש השנים הקרובות.
זהו מסר למשה ליאון (בהזדמנות זו אאחל לו הצלחה רבה), שיהיה עליו לפעול למען כלל אנשי ירושלים, לשמור על צביון כל שכונה לטובת תושביה, לוודא שעשרות המינויים המקצועיים שתחת אחריותו יהיו ראויים ולא מוצנחים מפטרוניו הפוליטיים.
זהו מסר לעופר ברקוביץ ולתנועת התעוררות שצריכים להתמודד עם הפסד צורב וללמוד מההפסד של ניר ברקת ב-2003 למועמד החרדים (שגם ניצח בעקבות פרישה של ראש העיר לטובת תפקיד שר מטעם מפלגת הליכוד. יש למישהו תחושה של דז'ה-וו?), שהצליח לקום ולנצח ב-2008. לא יזיק גם ללמוד גם מהניסיון של עליזה בלוך, ראש העיר החדשה של בית שמש, שהצליחה לחולל מהפך דומה.
זהו מסר מהדהד גם לנו, ארגוני ופעילי החברה האזרחית שלמרות ההשקעה הרבה עדיין לא מצליחים לגעת במספיק תושבי העיר ולהפוך אותם לאזרחים מעורבים.
ואחרונים חביבים, לתושבי העיר, שעם כל הטוב שיש בה, כשיש להם על מה להתלונן (ובצדק), לזכור שיום הבוחר מגיע רק פעם בחמש שנים. אם אין סיבוב שני.
- עדי ארבל הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
