סעו לאתיופיה ותראו מה זה יהודים

בגונדר ראיתי קהילה שומרת שבת, מתפללת שחרית, מנחה וערבית, נשים שומרות טהרה ואיש לא אוכל בשר כי אין שוחט. איך הם עדיין לא בארץ?

ד"ר בני פישרפורסם: 22.11.18 , 07:11

מחנה יהודים אתיופיה גונדר (צילום: אביטל ליסקר)

ילד יהודי בגונדר(צילום: אביטל ליסקר)

ב-15 בנובמבר 2015 נפתח פתח של תקווה ל-8,000 גברים, נשים וטף משארית יהודי אתיופיה הממתינים שנים לעלייתם ארצה. החלטת הממשלה מספר 716 הייתה אמורה לשים קץ למסע הייסורים המתמשך. למרביתם משפחות בישראל - הורים, סבים, סבתות ואף בנים ובנות. בתים שלמים מפוצלים. הזמן לא עומד מלכת ובינתיים הזקנים מתים, חלקם בגיל צעיר יחסית. כן, מערכת הבריאות באתיופיה אינה מהטובות בעולם. בית הקברות של שארית יהודי אתיופיה בגונדר ואדיס קטן מלהכיל את המתים. בינתיים הילדים גדלים לתוך מציאות של המתנה וציפייה לא מתממשת.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בני קהילות הממתינים נתפסים כמהגרים בתוך אתיופיה. את הכפרים הם עזבו מזמן ולשם אינם יכולים לחזור. בעיר הם לא מצאו את מקומם. כמה קשה לחיות כאשר השכנים מסתכלים עליך כזר, כמה קשה למצוא מקום עבודה מסודר. המציאות הפוליטית באתיופיה בעשור האחרון רוויית תהפוכות וחוסר שקט, ומי שנפגע הם בעיקר החלשים והלא-שייכים. מנגד, במרחק חמש שעות טיסה ממתינות משפחותיהם בישראל במתח וחרדה.

במשך כחמש שנים ניהלתי את כפר הנוער ימין אורד שבו למדו מאות תלמידים בני הקהילה. מרגש ומעציב היה לראות שאת מעט דמי הכיס שקיבלו מהפנימייה הם שלחו למשפחותיהם באתיופיה. בימי הקיץ התלמידים עבדו ואת שכר עבודתם שלחו לאתיופיה. בזמן שחבריהם בילו בחוף הים או בקניונים, הם בחרו לעבוד במלונאות, חקלאות או בכל עבודה מזדמנת על מנת שיוכלו לסייע לאלה הממתינים שם.

בכפר הנוער דיברנו הרבה על המדינה שקולטת את יהודי כל העולם, מקבצת "נדחי ישראל", אבל לצערנו לא באמת את כל נדחי ישראל. לא הצלחתי להסביר את המציאות הלא הגיונית, הלא מוסרית, הלא יהודית, של פיצול משפחות, של אדישות ממסדית למציאות החיים הקשה של הממתינים לעלייה באתיופיה. כמנהל שניצב בפני תלמידיו ומנסה לתווך להם את המציאות הרגשתי שמשהו כאן לא הגיוני.

מדוע זה לא קורה, נשאלתי, ותשובה אין. האם לא בגזענות עסקינן, הקשו עליי. אם מדובר היה באנשים עם צבע עור אחר, ביבשת אחרת, דבר שכזה היה מתרחש? רציתי לענות שחס וחלילה, לא אצלנו היהודים, אבל התקשיתי לעשות זאת. מחשבות מסוג זה צצות ועולות. אחרת לא ניתן להסביר מצב זה.

בשנה האחרונה התנדבתי במשך חודש בקהילת גונדר. בניגוד לאלה הטוענים שיהודי אתיופיה לא נפרדו מהנצרות, מצאתי קהילה שמנהלת אורח חיים יהודי; שומרת שבת; גברים, נשים וטף מגיעים למרכז הקהילה שלוש פעמים ביום לתפילת שחרית, מנחה וערבית; נשים מקפידות לשמור טהרה וטובלות במקווה; תפילות מסתיימות בשירת התקווה; ילדים לומדים עברית; סניף בני עקיבא פועל שם; הקהילה לא אוכלת בשר כי כבר כמה שנים לא הגיע שוחט לאתיופיה. זה הגדיל את התמיהה: אם זה המצב, מדוע הם עדיין לא בארץ?

כל אלה הטוענים שמה שמתרחש בקהילות בגונדר ואדיס זו הצגה אחת גדולה, מוזמנים להיפגש עם הצעירים שמדריכים בסניף בני עקיבא, לומדים ומלמדים יהדות בבית המדרש המט לנפול. הם מוזמנים לבקר בישיבת מחניים שבמגדל עוז, שם יפגשו תשעה צעירים מגונדר ואדיס אבבה, שבאו ללמוד במשך חצי שנה כדי להכשיר את עצמם למנהיגות אמיצה בקהילותיהם באתיופיה.

הגיע הזמן, אחרי שעברנו את שנת ה-70, שמדינת ישראל תסיים את הסיפור העצוב הזה. מגיע להם לחיות בישראל ולהיות שותפים למדינה. המסע שאותו התחילו יהודי ביתא ישראל בשנות ה-80 של המאה הקודמת חייב להסתיים בשנה הקרובה. חובה עלינו להחיל עליהם את אמרת חז"ל, "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".