חברים בימין, זמן להחליט מה עושים עם יו"ש

כ"ט בנובמבר שמצוין היום מסמל את התפר בין הרצון להכרה בינלאומית לבין "או"ם שמום". יש על השולחן תוכניות שאינן שתי מדינות. בואו נדון בהן

ליאורה לויאןפורסם: 29.11.18 , 08:42

היום (ה') מצוין תאריך משמעותי ביותר בתולדות הציונות: כ"ט בנובמבר, היום שבו הכריז האו"ם על הכרה בהקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בארץ ישראל. את ההמשך כולנו יודעים: הערבים פתחו במלחמה שעלתה ליישוב היהודי באחוז אחד מאנשיו, ומתוך אירועי הדמים קמה מדינת ישראל.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

העובדה שכ"ט בנובמבר נחרט בזיכרון הלאומי כיום חשוב מלמדת על הערבוב שאנחנו מוצאים לא פעם בהתנהלותה של מדינת ישראל: מחד "או"ם שמום" או "לא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים", ומאידך מאמצים בלתי פוסקים של 70 שנה לבסס לגיטימציה בינלאומית. מצד אחד חלום על "מדינה יהודית ודמוקרטית", ומצד שני התמודדות עם מיעוט ערבי גדול שהתודעה המכוננת שלו היא שהקמת מדינת ישראל היא "נכבה". שאיפה לשלום מכאן, ומלחמה מתמשכת משם.

הערבוב הזה בין אידיאל ומעשה, בין חלום למציאות, מובילים את מדינת ישראל לדשדש, במיוחד בנושא הפוליטי הכי נפיץ אצלנו: עתיד יהודה ושומרון. הטלטלות הביטחוניות והפוליטיות בשבועות האחרונים הציפו פעם נוספת את הלגלוג הקבוע על הימין: אין לכם תוכנית מדינית. מציפי לבני ועד יריב אופנהיימר, כולם קראו בקול גדול שהמלך – המחנה הפוליטי ששולט כבר עשור באין מפריע – הוא עירום. לא שהוא לא מיישם את המדיניות שלו, אלא שבפועל אין לו כזו.

הטענה הקבועה גורסת כי סיפוח שטחי יהודה ושומרון ישנה את הדמוגרפיה באופן שיוביל אותנו או לאובדן הזהות היהודית של המדינה או לאובדן הזהות הדמוקרטית, ולכן אין לנו אלא לחתור להקמה של מדינה פלסטינית.

הגיע הזמן לשבור את הדיכוטומיה הזו ולחשוב אחרת. על שולחנו של הימין מונחים מספר נכבד של רעיונות ותוכניות מדיניות. מזאת של חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן, שדיבר על סיפוח שטחי ההתנחלויות והיפרדות מהפלסטינים ועד דמויות כמו קרוליין גליק או משה פייגלין שמבכרים סיפוח מלא של כל שטחי יהודה ושומרון. בתווך אפשר למצוא תוכניות ביניים מעניינות לצמצום שטחי המחלוקת, לחלוקת הרשות הפלסטינית לרשויות מקומיות לפי המבנה השבטי הפנימי של החברה הפלסטינית, להקמת מדינה פלסטינית בחבל עזה וצפון סיני או לניצול הקשרים האזוריים, במיוחד עם ירדן, לניהול אחר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

על התכניות חתומים לא רק פוליטיקאים אלא גם בכירים בצמרת הביטחונית בעבר ובהווה, אקדמאים ואנשי הגות, וגם אזרחים מן השורה, כשהמשותף לכולם הוא הראייה המפוכחת שלפיה בין פתרון שתי המדינות לבין החרדה ממדינה דו-לאומית יש אפשרויות רבות, שכל שנדרש עבורן הוא יציאה מהקיבעון המחשבתי שאופף את השיח שלנו.

יש שם תכניות שייגרמו לכל איש שמאל להזיע ותכניות שגורמות ללא מעט אנשי ימין לזוע באי-נחת בכסא. איש שמאל שמבין שעליו לוותר על חלום שתי המדינות בהחלט יכול למצוא את עצמו דווקא בתכניות שהוצעו מימין; ואם לא למצוא את עצמו, אז לפחות למצוא מספיק קרוב כדי לנהל איתו ויכוח.

המטרה, בסופו של דבר, משותפת: ביום שאחרי יישום התוכנית הנבחרת, תהא אשר תהא, יהיה עלינו להמשיך לחיות כאן יחד, שמאל וימין, ולשאת בתוצאותיה – החיוביות, נקווה. לגלוג על היעדר תוכנית מימין, תוך נפנוף בתוכנית לא ישימה משמאל, משאירה את השמאל כשחקן לא רלוונטי, בעוד הימין עוקף אותו, ובכן, מימין.

היום הזה מסמל יותר מכל שבסופו של דבר, אחרי ההכרה הבינלאומית והלגיטימציה לקיומה, גורלה של מדינת ישראל נמצא בידיה. טוב נעשה אם נתנער מהשיח המקובע שתוקע אותנו כבר יובל שנים ונתחיל לחשוב אחרת כדי לבנות את המחר שלנו, ואם לא באופן אידיאלי - אז לפחות בצורה מיטבית.