למה פסטיבל המנהרות קורה דווקא עכשיו?

ישראל רוצה לטפל ביוזמות האיראניות בלבנון וסוריה אבל חוששת שפוטין יסגור לה את השמיים. במצב הזה כל איום הופך לקטסטרופה קיומית

ד"ר אורי גולדברגפורסם: 05.12.18 , 15:00

חיילי צה"ל ליד פתח המנהרה(צילום: דובר צה"ל)

מה אנחנו יודעים על מבצע "מגן צפוני"? מטרתו עדיין לא ברורה. צה"ל חושף ומנטרל מנהרות שנחפרו על ידי חיזבאללה וסביר להניח שאנשיו היו אמורים להיכנס דרכן לשטח ישראל, בין אם במלחמה ובין אם כדי לבצע פיגועים נקודתיים. מדוע התחיל המבצע דווקא בימים אלו? כאן התשובה כבר ברורה פחות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ראש הממשלה בנימין נתניהו הציג את המבצע כחיוני לביטחון ישראל ודובר צה"ל הבהיר שמדובר במהלך שמטרתו לענות על צרכים מבצעיים. המבצע מתנהל כעת בתוך ישראל אבל הדוברים הרשמיים רומזים שאם יהיה צורך, פעולה תתבצע גם מחוץ לשטחה. ובכל זאת, מדוע זה קורה דווקא עכשיו?

המנהרות של חיזבאללה מוכרות למערכת הביטחון כבר זמן לא מבוטל, ועיתונאים ופרשנים שעוסקים בכך משערים שהמבצע נועד לסמן לחיזבאללה, ובעיקר לפטרוניו האיראנים, שעליהם לעצור את הפעילות שלהם בתוך לבנון – כשהכוונה למפעלים לדיוק רקטות שיעצימו ויחריף את האיום הגדול גם כך של חיזבאללה.

אבל אם המנהרות מוכרות למערכת, סביר שכל תזוזה בענייני מפעלי דיוק הרקטות ידועה גם היא. בעבר הקרוב ישראל לא היססה להפציץ שיירות שהובילו לחיזבאללה נשק בעל עוצמה פחותה משמעותית, אז אפשר להניח בזהירות שלא התרחש שינוי רדיקלי בשטח. ואם זה המצב, מדוע הדחיפות במהלך שמערער את היציבות הרעועה בצפון? ההערכה היא שרוסיה, שאינה שבעת רצון מן הפעילות הישראלית בסוריה, עומדת "לסגור את השמיים" מעל סוריה ולבנון, ולכן יש לפעול נגד העמקת הנוכחות האיראנית מהר ככל האפשר.

לשאלה "מדוע עכשיו" תמיד תהיה תשובה מאסכולת ה"אין ברירה". רצף האירועים של הימים האחרונים ממחיש עד כמה התשובות הללו חלולות. המנהרות דחופות בגלל הרקטות, והרקטות דחופות בגלל הרוסים. האם הרוסים לא היו חברינו הטובים בזמן תקיפות ה"אין ברירה" של המטרות האיראניות בסוריה? האם הפעילות האיראנית בסוריה לא הייתה איום פוטנציאלי שחייבים לטפל בו עוד אתמול? איך השתנו כל הנחות היסוד הללו כמעט פתאום?

בניגוד לאלה שרואים בפעולות בצפון ניסיון להסיט את תשומת הלב הציבורית מן החקירות של ראש הממשלה, אני חושב שהעניין הוא אחר: ישראל מתקשה מאוד להגדיר איום שאיננו "קיומי" או "מיידי". התווך לא מעניין את המעריכים ובעיקר את מקבלי ההחלטות שלנו; רק הקצה.

כך מתחילים לעסוק במינוף של איומים. אם המנהרות לא דרמטיות מספיק, נתלה אותן ברקטות, ואז את הרקטות נתלה ברוסים. כל עוד יש איום "קיומי", ישראל מאופסת. אבל המציאות, גם בצפון וגם בדרום, בדרך כלל מורכבת יותר. קיים מדרג של איומים על ישראל. עם רובם ישראל יכולה לחיות ואת רובם היא יכולה לנטרל או למתן באמצעים משעממים בהרבה. תפישת המציאות האזורית כקטסטרופה בלתי נמנעת היא נבואה שבוודאי תגשים את עצמה בהקדם. תפישה כזו מזיקה לביטחון הלאומי של ישראל.