הבלדה העצובה על אירופה והעולם הערבי
מהקולוניאליזם המשעבד, דרך התמיכה בדיקטטורים, המשך בסירוב לצאת נגד ההתנחלויות של ישראל ועד הפחד מההגירה. פרופסור סורי משרטט את העליות והמורדות שהובילו לשסע הנוכחי בין היבשת לעמי המזרח התיכון
מפת הסכם סייקס פיקו מ-1916
בשבוע שעבר נפתח הסניף הצרפתי של המרכז הערבי למחקר ומדיניות (ACRPS), ונדמה שבעיתוי מתאים ביותר כשהמצב באירופה השתנה: ארה"ב ויתרה עליה, העולם הערבי נתון בשיאה של התמוטטות מוחלטת, ולפיכך התקופה הנוכחית קריטית והתנעתו של דיאלוג חדש בין הצדדים חשובה מאי פעם.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
יום עיון שנערך בפריז בהשתתפות חוקרים אירופים וערבים הוקדש לדיון תיאורטי ופוליטי בדרך הארוכה שבה התגלגלו היחסים בין הצדדים ובנסיבות שגרמו להם להיכשל בבניית קשרים חזקים ופוריים. החוקרים הערבים התמקדו במדיניות הקולוניאליסטית של מדינות אירופה במזרח התיכון, ששעבדה את עמי ערב ליחסי תלות ושללה מהם את היכולת ואת האמצעים לפיתוח עצמי. החוקרים האירופים התמקדו בחשש הגובר בדעת הקהל ביבשת, הגורם לממשלות להעדיף מדיניות זהירה ומוכוונת ביטחון בכל הנוגע לקשריהן עם מדינות ערב.
כך או כך, הגם שבין הצדדים מתנהלים יחסים דיפלומטיים ודיאלוג, אין ספק שהיחסים בין שתי גדות הים התיכון מידרדרים והולכים. מצד אירופה הדבר מתבטא בהיעדר אסטרטגיה אחידה כלפי העולם הערבי. היבשת מנותקת מהנעשה במדינות ערב ומהבעיות שאיתן מתמודדים עמי ערב. זאת ועוד, באירופה גוברת האיבה כלפי המהגרים הערבים וכלפי אזרחים שמוצאם ערבי, וזו התבטאה גם בהתחזקות הימין הקיצוני והגזעני ברוב מדינות היבשת.
לא תמיד היו היחסים בין המדינות הערביות למדינות אירופה גרועים כל כך. אחרי מלחמת אוקטובר 1973 (מלחמת יום כיפור), למשל, הפגינו הערבים נכונות רבה לשתף פעולה והאירופים עשו ניסיון לקדם עמדות חיוביות כלפיהם. הדבר בא לידי ביטוי בשיתופי פעולה, בדיאלוג פתוח וביחסי שכנות טובה, וגם בוועידות פסגה ובמיזמים משותפים כמו איחוד מדינות הים התיכון. אולם האכזבה לא איחרה לבוא.
בבסיס היחלשות היחסים עמדו ההעדפה של אירופה להיתלות בברית הצבאית המערבית של נאט"ו ואי-הרצון שלה לצאת נגד מדיניות ההתנחלות של ישראל. גם החשש האירופי מעלייתן של תנועות אסלאמיות לא תרם לחיזוק הקשרים. כך קרה שאירופה בחרה כמעט שלא להתעניין בנעשה בעולם הערבי, אלא אם הדברים נגעו לאיומים דמוגרפיים או ביטחוניים.
הנסיגה במעורבות האירופית במזרח התיכון לא נגזרת רק מאוזלת ידה של אירופה או מקשריה עם האליטות הערביות השולטות, אלא גם מתמיכתה במשטרים צבאיים ודיקטטוריים מושחתים ומהשימוש שהיא עושה בהם כדי לקדם את האינטרסים הביטחוניים שלה באזור.
אירופה בחרה להפנות את גבה למדינות שבעברו השני של הים התיכון, וכך מצאה עצמה מול 400 מיליון איש שחיים בחברות שלא הצליחו להפוך ליצרניות, לחדש תרבויות ולבנות מדינות חדשות, אלא נותרו בנות ערובה בסכסוכים שמייצרים פליטוּת והגירה.
ארכיון. פליטים סורים בגרמניה(צילום: AP )
במילים אחרות, אירופה שיחקה תפקיד בהקפאת האזור ובדרדורו מטה ולקחה חלק בסתימת הגולל בפני פיתוח והגשמה בעולם הערבי.
האשמה מוטלת גם על הערבים
אבל העולם הערבי אינו רק קורבן של המדיניות האירופית הקולוניאלית, אלא שותף עיקרי במשבר הקיומי שלו עצמו. העולם הערבי אחראי לבחירותיו הגרועות ולשלילת הזכות להגדרה עצמית מעמי ערב. הוא לא הצליח להתגבר על הסכסוכים הפנימיים המתחוללים בו, החמיץ הזדמנויות רבות ובחר לבזבז משאבים ולהציע לבניו ולבנותיו עתיד קודר.
חשוב מכך, העולם הערבי לא הצליח להתגבר על משקעי התקופה הקולוניאלית ועל תחושת הנבגדוּת המתמדת. במקום להתקדם, להתעמת עם אירופה ולהכריח אותה לכבד את זכויותיו לקדמה, לאחדות ולפיתוח, הוא עשה את ההפך הגמור כמעט והתמקד בהצמחת קנאות ואיבה כלפי המערב, שרק ליבו עוד יותר את החשש והזהירות האירופיים.
צריך לומר זאת במפורש: ככל שיעמיק הנתק עם אירופה ועם המערב בכלל, וככל שתתעצם הברית בין ממשלות אירופה לבין משטרי הדיכוי באזור הערבי, כך יחוו בני העולם הערבי פילוג, הפרדה, דיכוי והיעדר צמיחה. אפילו הסוגיה הפלסטינית, שהייתה בעבר מוקד לאחדות, הפכה לסוגיה מפלגת בין הערבים.
מה עושים כעת?
התעלמות אירופה מהעולם הערבי, שהיא עצמה עיצבה את דמותו, תוביל אך ורק להעמקת הנתק בין שני העולמות ולליבוי השנאה ביניהם. זה כמובן לא יפתור את הבעיות הביטחוניות במדינות אירופה וגם לא את הבעיות הקשורות להתפתחות הכלכלית וליציבות הפוליטית במדינות הערביות.
אם אירופה מעוניינת בביטחון וביציבות על אדמותיה, אין לה מנוס מלפתח את הסביבה שבעברו השני של הים התיכון ולהפוך אותה מנטל לשותפה. לחלופין היא יכולה לבחור לפנות את הבמה האזורית, שתמיד הייתה המגרש הביתי שלה, ולראות כיצד הרוסים, האמריקנים והסינים משתלטים על האזור, מאגפים אותה ומאיימים עליה.
באשר לעולם הערבי – המוצא היחיד עבורו מהמשבר העמוק הוא להשתחרר מעמדת העם הכבוש ולהשתלב בשותפות היסטורית עם אותה יבשת שגרמה להריסתו. האם אכן ימצאו אירופה והעולם הערבי את הדרך לשוב ולדבר באמת?
- בורהאן ע'ליון הוא פרופסור סורי למדעי המדינה. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אלערבי אלג'דיד". בגרסה זו הוא מפורסם בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגום מערבית: ז'נאן בסול
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
בורהאן ע'ליון
מומלצים
