כך מחריבים את לימודי האנגלית בישראל
תוכנית הלימודים משתנה כל הזמן, קבוצות הלימוד גדולות מדי, מעמד המורה בתחתית והתכנים משעממים. מחאת המורים מוצדקת מאין כמוה
אם תשאלו בני נוער מי מהם חולם להיות מורה כשיגדל, סביר להניח שתקבלו בתגובה צחוק מתגלגל ומבטים של "השתגעת?!". איך זה שאחד המקצועות הנחשקים במדינות כגון הולנד, פינלנד ויפן, הפך בזוי ונלעג בישראל? הכול מתחיל ונגמר במעמדם הירוד של המורים בישראל.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ואם לא די בכך, הרי גם בתוך מקצוע ההוראה עצמו ישנה חלוקה למעמדות על פי קריטריונים של "מקצוע חובה לבגרות", "מקצוע שימושי לחיים" ו"מקצוע בעל ערך מוסף". למידת האנגלית עומדת, לכאורה, בכלל ההגדרות שהוזכרו; מדוע אם כן מתעצם והולך המחסור במורים לאנגלית ומדוע חסרונם מורגש במיוחד בפריפריה?
קיימות לא מעט תוכניות שמטרתן היא גיוס של כוח אדם פוטנציאלי, ומגוון מסלולים ותנאים נוחים למתאימים. רוב התוכניות מפתות מועמדים להצטרף ולהשפיע על עיצוב דור העתיד בעזרת מימון חלקי או מלא של שכר הלימוד, או מלגת מחייה בתקופת הלימודים. תוכניות כמו "מצוינים להוראה" או "הסבת אקדמאים" פותחות את הדלתות בפני אנשי הייטק שמאסו בשעות העבודה המרובות, בפני דוברי אנגלית כשפת אם המעוניינים לעשות עלייה ובפני אלה שבחרו מסלול חיים מסוים והתחרטו. לכאורה, הוראת האנגלית היא המפלט אל האושר.
אולם במקום להשקיע משאבים רבים כל כך בגיוס מועמדים, שמרביתם ינוסו על נפשם ברגע שירגישו על בשרם את נטל השליחות, מדוע לא מושקע הכסף בהוראה ברמה הגבוהה ביותר ובתנאי עבודה שיאפשרו ללומדים ללמוד ולמלמדים ללמד?
בימים אלה החליטו המורים לאנגלית למחות על החלטת משרד החינוך לכפות על 29 בתי ספר השתתפות בפיילוט שמהותו היא שלילת שימוש במילונית אלקטרונית, שהותרה לשימוש לכלל הלומדים לפני שנים אחדות בלבד. זהו אחד מעשרות השינויים המונחתים על ראשי המורים בשיטת ה-Top Down, הגורסת שהידע נמצא אצל המנהלים/מקבלי ההחלטות.
המורים טוענים, ובצדק, שהשינויים התכופים מפרים את שגרת ההוראה ומקשים על דבר לא פשוט מלכתחילה – הטמעת שפה זרה. המסר הסמוי כאן הוא שהמורים לאנגלית לא באמת יודעים איך ומה ללמד, ולכן צריך מדי פעם לכוון ולנתב אותם. גישה זו גורמת לתסכול רב כיוון שהיא נטולת בסיס מדעי ולא מתחשבת במציאות הבית-ספרית.
אם באמת רוצים לייעל את ההוראה, יש לאפשר למורים ללמד בקבוצות קטנות (של עד 15 לומדים) ועל בסיס יומי כמעט (שעה-שעתיים ביום). במציאות הנוכחית, ברוב התיכונים בארץ התלמידים זוכים ל-5-4 שעות לימוד שבועיות שבמהלכן מצופה ללמד דקדוק, אוצר מילים, קריאה, כתיבה, דיבור, הבנת הנקרא, הבנת הנשמע, לכסות תוכנית בספרות אנגלית (החלטה פזיזה נוספת של העשור האחרון), להכין פרויקטים, יומני קריאה וכו'. כתוצאה מכך, עבודת המורים היא רבה ולעיתים נמשכת מסביב לשעון. באשר לתלמידים, העומס העצום וחוסר הזמן גורמים לרבים מהם לפנות למורים פרטיים אחרי שפיתחו כבר שנאה כלפי המקצוע, ומטרתם היא לא ללמוד אלא להיפטר מהמטלות השונות.
לא ניתן לשדר למורים מסר סמוי שלפיו הם לא יודעים לבצע את עבודתם ולהחליט עבורם כל שנה-שנתיים איך לעבוד; לא ניתן לצפות ממורים שיביאו תלמידים לרמת אנגלית כשפת אם כשיש 5-4 שעות הוראה בשבוע שחלקן מתבטלות, ובשאר הזמן מוטלת על המורה החובה להכין את התלמידים למבחני מיצ"ב ובגרות (שהרי בחינות מעל לכל); לא ניתן לדחוס 30 לומדים בקבוצה ולצפות שהם יתרגלו אנגלית מדוברת ויגיעו לשליטה טובה בה.
בעצם, אין זמן כמעט לעסוק בשפה כשפה – ללמד דברים מעניינים באמת, לחקור, לפתח שיח, לאפשר לתלמידים להתנסות בסוגי כתיבה מגוונים (ולא רק בחיבורים לבגרות). המרוץ המטורף הזה קוטל את המוטיבציה באיבה.
מה שנדרש ומתבקש הוא שינוי מיידי וכולל בגישה כלפי המורים והתלמידים לאנגלית, והוא ניתן ליישום בקלות יחסית. השינוי דרוש בתנאי ההעסקה ובמעמד המורה, ובמקביל העלאת דרישות הסף של המתקבלים להוראה. הממשלה חייבת להשקיע כסף בחינוך, ומשרד החינוך חייב לתת אמון וכבוד לעובדיו. רק כך נגיע למצב שבו צעירים ירצו להגיע להוראה ולא יעלבו מעצם הרעיון.
- ג'ני גולדנברג היא מרצה במחלקה להוראת אנגלית במכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
