הסיבה לשחרור האסירים ההמוני

הרבה זמן הוקצב למדינה להקל על בעיית הצפיפות בבתי הכלא לפי פסיקת בג"ץ. אבל היא ישבה בחיבוק ידיים ושב"ס מנצל זאת למתקפה

עו"ד אן סוצ'יופורסם: 20.12.18 , 07:13

ארכיון. כלא דמון בכרמל(צילום: אבישג שאר-ישוב)

בימים האחרונים מבשרות הכותרות על "חיזוק לעולם הפשע" ו"מהכלא לרחובות העיר". הסיבה: שחרורם היום (ה') של כאלף אסירים. מאחורי הכותרות עומד שירות בתי הסוהר, שפתח במתקפה מתואמת היטב שנועדה כנראה להפחיד את הציבור ולהפנות אצבע מאשימה לעבר בג"ץ, שפסק שיש לאפשר לאסירים שטח מחיה ראוי.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

קיצור עונשים אינו הפתרון הרצוי לצפיפות, במיוחד כשמדובר בעברייני מין ועבריינים אלימים, חלקם כאלה שריצו כמה תקופות מאסר. אבל התמונה המלאה, כרגיל, נמצאת בפרטים הקטנים. הצפיפות בבתי הסוהר בישראל היא מהמחפירות בעולם המערבי. היא יוצרת דוחק ומחנק בתאים, פוגעת בבריאותם של האסירים וגורמת לחיכוך מוגבר ביניהם.

מעבר לכך שמדובר בפגיעה אנושה בזכויות של אסירים לבריאות ולכבוד, הצפיפות כרוכה בקשר הדוק ומוכח לאלימות בבתי הסוהר ולסיכויי השיקום של אסירים. לכן פסק בג"ץ שהמדינה צריכה להבטיח שטח מחיה מינימלי בבתי הסוהר - 4.5 מ"ר לאסיר (כולל שטח המיטה, המקלחת והשירותים).

ומה עשתה המדינה בשנה וחצי שעברו מאז שניתן פסק הדין כדי להפחית את הצפיפות? כמעט כלום. למעשה, המדינה פשוט חיכתה עד הדקה ה-90 מבלי לעשות שום צעד ממשי בעניין ואז פנתה לבג"ץ וביקשה ארכה מופרכת של 10 שנים ביישום פסק הדין. בית המשפט סירב והקצה שנה נוספת בלבד ליישום. מחדלי המדינה, שישבה בחיבוק ידיים במקום לאמץ תוכנית פעולה הדרגתית ושקולה להקטנת מספר הכלואים בדרכים שונות וארוכות טווח ולבניית אגפים נוספים – הם שהובילו למצב הבלתי רצוי שבמסגרתו מתבצע אמצעי החירום של קיצור אוטומטי של תקופות מאסר.

שחרור מנהלי אינו כלי חדש. כבר שנים המדינה משתמשת במנגנון הזה כדי לקצר במעט את תקופות המאסר ולהקל על הצפיפות הכרונית. בגלל אוזלת היד שלה ביישום פסק הדין בעניין הצפיפות יזמה הממשלה את הצעת החוק להרחבת השחרור המנהלי למשך שלוש שנים. לא מדובר על שחרור של אסירים שהיו אמורים לרצות עוד שנים בכלא, אלא על קיצור של כמה שבועות או חודשים ממאסרם של אלה שבכל מקרה היו משתחררים בקרוב.

כדי להימנע משחרורים מאסיביים כאלה בעתיד המדינה יכולה לנקוט שורה של צעדים שיובילו להפחתת הצפיפות בבתי הסוהר וליישום פסק הדין של בג"ץ. כך, לדוגמה, ניתן להרחיב את השימוש בחלופות כליאה דוגמת אזיקים אלקטרוניים ומעצרי בית. צעד נוסף הוא הרחבת השחרורים על תנאי (קיצור שליש), מנגנון שבוחן את מסוכנות האסיר ושיקומו. בתחילת שנות ה-90 שוחררו בשחרור מוקדם קרוב לשני שליש מהאסירים, ואילו כיום רק כרבע משוחררים על תנאי.

בנוסף, הגיע הזמן לתקן את העיוות החמור שנוצר בעשורים האחרונים והביא לעליה דרמטית בהיקף המעצרים, כאשר במקביל חלה ירידה עוד יותר גדולה במספר כתבי האישום שמוגשים. זו מדיניות שאפשר וצריך לשנות אותה.

הפחתת מספר הכלואים באמצעים הראויים אינה רק דרך להתמודדות עם הצפיפות אלא תכלית בפני עצמה, שנועדה לתקן את הנזקים שיצרה מדיניות הכליאה והמעצרים המרחיבה הנהוגה בישראל שנים רבות. שינוי בכיוון הזה הוא אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה, כפי שניסח זאת השופט רובינשטיין בפסק הדין בעניין הצפיפות: "ניתן להפחית את שיעור הכליאה יחד עם הפחתת שיעור הפשיעה, בין היתר כיוון שהפחתת שיעור הכליאה מפחיתה את שיעור העבריינות החוזרת (רצידיביזם)".