אני אישה, מתופפת ומנהלת. תתמודדו
מהמשפחה שנלחמה בחלומות הג'אז שלי ועד מעוז הליברליזם בברקלי, הסביבה לא קיבלה את כניסתי לתחום הגברי, שרחמנא ליצלן אפילו מחייב ישיבה בפישוק. המנהלת האקדמית ב"רימון" עם סיפור על מוזיקה ומגדר
לפני 40 שנה, בגיל 14, בעודי עומדת במטבח ביתי, הכרזתי: "אימא, אני רוצה ללמוד תופים. קבעתי שיעור". התדהמה של בני משפחתי הובילה להתנגדות ומשם למלחמות שחרגו מגדר מרד הנעורים הסטנדרטי. לא ויתרתי. זו הייתה יריית הפתיחה של מלחמת העצמאות שלי. רק לימים הבנתי את שהייתה למאבק הזה על חופש הבחירה שלי והזהות שלי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
הבחירה להפוך את התופים למקצוע והלימודים בברקלי קולג' בבוסטון היו יותר מהגשמה אישית. די מהר הבנתי איזו הצהרה הייתה כאן כלפי אנשים שמראה אישה מאחורי מערכת תופים לא נעימה להם בעין. גם בברקלי, לכאורה מעוז הליברליזם, מרכז המוזיקה בכלל והג'אז בפרט, מתופפת-אישה גרמה באופן קבוע להרמות גבה.
כנראה לא במקרה בחרתי להתמקצע בג'אז, מוזיקה שנחשבת לסמל החופש. היא זאת שנתנה דרור למדוכאים, צאצאי עבדים, היא ששברה כל תבנית אפשרית, הסירה מחסומים, גבולות וחוקים. אבל גם שם הייתה תבנית מגדרית נוקשה: הבנות – שרות, הבנים - מנגנים. ותופים? על אחת כמה וכמה.
בזמנו חשבתי שאני פשוט חלוצה. הייתי משוכנעת שזה עניין של זמן ושתוך כמה שנים התמונה תתאזן. אבל שלושה עשורים עברו מאז ותמונת המגדר לא השתנתה: רובן המוחלט של הנשים בג'אז, וגם בסגנונות מוזיקה נוספים, הן זמרות. תחום הנגינה עדיין שייך למין הגברי.
אחרי שנשים שברו תקרות זכוכית בכל כך הרבה תחומים, וכששנת 2019 בפתח, מדוע ג'אז היא עדיין ממלכה של גברים? שנים של תהיה הובילו אותי למסקנה כואבת במיוחד: אנחנו עדיין כבולות וכבולים בהגדרות המיושנות נשים ונשיות. אנחנו עדיין מחונכות לציית ולרָצות. כוחניות נחשבת לא-נשית. כך גם תעוזה. חונכנו לצניעות ברוח ספר תהילים "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב".
עם כזה מסר, איך אמצא את האומץ לאלתר בפרהסיה ולטעות?
באופן גורף, לאורך כל שנותיי בהוראת אלתור ג'אז, הגברים קופצים על המשימה בחדווה. הנשים - סגורות, מאופקות, מבטיחות להתאמן בבית ולהגיע מוכנות לשיעור הבא. רק לא לאלתר עכשיו.
שנים לימדתי מתופפות ומתופפים צעירים. אין שום הבדל בכישרון, אבל כשהתלמידים מגיעים לתיכון, באופן גורף כל המתופפות המוכשרות מפסיקות להתעסק ב"טפל" ומתמקדות בלהיות תלמידות טובות בבית ספר, בעוד שמעט מאוד בנים הפסיקו את לימודי התופים בגלל הסיבה הזו.
לבסוף, בל נשכח את הציפייה מהאישה למלא את התפקיד החשוב בחייה, האימהות. אם תתמסרי לחלוטין לתחום המוזיקה, אולי תאחרי את הרכבת ולא תקימי משפחה?
היום, כמנהלת אקדמית בבית ספר רימון, אני עדה למגדריות גם בתחומים נוספים. תחום ההפקה המוזיקאלית, שמתפתח ועולה כמטאור – הוא גברי כמעט ב-100%. לא מצפים מנשים להבין בטכנולוגיה, לכתוב, להלחין, לנגן ולהפיק את המוסיקה שלנו בעצמנו. על אלו אחראים הגברים.
הפחד להיות "פחות נשית" מלווה אותי לאורך כל חיי ובמקביל לכל ההחלטות שלקחתי. גם בהחלטה להגיש מועמדות לנהל את רימון הבנתי עד כמה אני עדיין חוששת מסמכות. עד כמה סמכות ונשיות לא גרות יחד בתודעה שלי.
לבסוף אימצתי לי את פילוסופיית הגם וגם. בהתנהלות נבונה אפשר הכול. אני גם מתופפת ומוזיקאית קרייריסטית וגם בת זוג ואם מסורה. אני גם מנהלת אסרטיבית וגם רכה ורגישה. מותר לי לבכות, זה לא אומר שאני פחות חזקה. מותר לי לדרוש, זה לא אומר שאני פחות נשית.
אחיותיי, זה תלוי בעיקר בנו. בואו נתאמן בהגשמה עצמית על בסיס קבוע. בואו נפעל יחד לעידוד הקמת דור של מוזיקאיות עצמאיות גם אמנותית וגם כלכלית. עושים את זה באמצעות חינוך, דוגמה אישית, עידוד לשאפתנות ומתן לגיטימציה להגשמה. לכל אחת מאיתנו מגיע להיות גם וגם.
- איריס פורטוגלי היא מוזיקאית, מתופפת, זמרת והמנהלת האקדמית של בית הספר למוזיקה רימון. היא עולה במופע זוגי עם בעלה, המוזיקאי עופר פורטוגלי, לרגל 30 שנה משותפות. ב-11 בינואר בזיכרון יעקב
וב-17 בינואר בנמל תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
