הם הילדים שלנו, והתנאים שלהם לא אנושיים

בלי ארון, פרטיות או חופש תנועה. מקלחת קצרה וארוחה מוכתבת מלמעלה. הכנסת מציינת את היום לשוויון אנשים עם מוגבלות, אבל כך זה נראה בשטח

יותם טולובפורסם: 25.12.18 , 07:17

(צילום: Shutterstock)

הלכתי לביקורת פתע באחד המוסדות לבעלי מוגבלויות בארץ כדי לראות איך אנשים חיים שם. מדובר במוסד סטנדרטי, מייצג בהחלט, וכך זה נראה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

יש שם שלושה ביתנים סגורים עם כ-40 איש. מאז שהייתי בסיור מוסדות בארמניה לא ראיתי עליבות כזאת. חמישה חדרי שינה עם מיטות ומזגן וזהו. לא ארונית, לא ארון בגדים, לא פריט אישי כלשהו. כלום. הדלתות עשויות מתכת כבדה, חלק ניכר מהן ללא ידיות. הצוות מסתובב עם ידית בצרור המפתחות כדי לסגור ולפתוח אותן. אין בביתן טיפת פרטיות. בכל חדר שינה יש פתח של חלון, ללא חלון, אשר פונה למסדרון. כל אחד יכול לראות בכל זמן נתון מה קורה בחדר. למשל כשמתפשטים. למשל כשישנים. גם כשרוצים קצת שקט מהעולם.

המקלחות נמצאות בקצה המסדרון, כמו בפנימייה צבאית. אין בהן שום פריט. לא מגבת, לא סבון אישי, לא נייר במתקן ניגוב. "אנחנו מקלחים אותם שש דקות", אומר לי מדריך ומסביר שאין ברירה וככה זה כשיש 15 דיירים בביתן.

אין סלון בביתן. רק פרוזדור עם שורה של כסאות צמודים לקיר וטלוויזיית פלזמה נעוצה בקיר, כמו בבית חולים. הביתן עצמו נעול, אין תנועה חופשית.

זהו היקום כולו עבור 15 האנשים שגרים פה. כאן הם אוכלים, כאן הם ישנים, כאן הם מבלים את מרבית שעות היום מלבד היציאה למרכז היום. תדע כל אם שכך ייראה היקום של הבן שלה אם הוא יוגדר "בתפקוד נמוך".

הביתנים הפתוחים מדאיגים לא פחות, דווקא בגלל שבמבט הראשון אין אתם שום בעיה. הם עברו שיפוץ דרמטי בעקבות ביקור קודם שלנו עם ח"כ אילן גילאון. בכל החדרים הותקנו מיטות עץ, ארון בגדים אישי וכוננית אישית. הביתנים נעימים ואינטימיים הרבה יותר. ברוב החדרים יש מקלחת ושירותים צמודים לחדר. יש ידיות בדלתות. לכאורה מצוין. אבל אז צריך לעשות את התרגיל המחשבתי שאנחנו ממעטים לעשות – האם הייתי רוצה לגור כאן.

האם הייתי רוצה לגור במקום שמביא אוכל ממטבח מרכזי מדי יום ללא כל אפשרות להחליט מה אני רוצה לאכול, ללא יציאה למכולת כדי לקנות את המוצרים, ללא מחשבה על כך שאהיה שותף בהכנת הארוחה.

האם הייתי רוצה לגור במקום שבו ההעדפות האישיות שלי לא יכולות לקבל ביטוי. יש שעת השכמה, ושעה להתקלח, וסדר יום מובנה וקבוצתי וביגוד שנרכש עבורי, ואין כל זכר למשפחות ולתרבויות השונות שמהן אנשים באו, לתמונות ילדות ומשפחה, לסיפור חיים אינדיבידואלי. האם הייתי רוצה לגור במקום, גם כזה שמצופה שוקולד, שלא מאפשר לי לצאת החוצה אל העולם. כי במוסד הזה אף אחד לא יוצא החוצה אלא אם כן המשפחה מוציאה אותו.

תדע כל אם - עברייה או ערבייה, חרדית או חילונית, רוסית או אתיופית - שהכול נמחק ונסוג בפני ההגדרה הקלינית "התנהגות מאתגרת" או "מוגבלות שכלית", שמביאה לשיבוץ ילדיהן כאן. תדע כל אם באשר היא, כך ייראה היקום של הבן שלה אם הוא יוגדר בתפקוד גבוה.

יש את רועי בן ה-19, שזה לא המוסד הראשון שלו. בחור צנום, ביישן למראה, שמתחיל את חייו הבוגרים בביתן שבו הגיל הממוצע נושק ל-50.

ויש את אריק, שגר באופן חריג למדי בחדר יחיד. אני ניגש אליו כשהוא יושב ליד מחשב משוכלל ושואל אותו לשמו. "הוא חירש", מסבירה לי אשת הצוות. "ואילם". הוא מנסה לתקשר איתי בשפת הסימנים. "איך אתם מתקשרים איתו?", אני שואל. "כמה שהוא לא מדבר, שומעים אותו הכי הרבה", הםמסבירים לי. ואני חושב לעצמי, כן, זה מה שקורה. כשאין מי שיבין אותך, תעשה רעש. לא פלא שגם תקבל כותרת של "התנהגות מאתגרת". הוא מתייאש מניסיונות התקשורת איתי וחוזר למשחק המחשב שלו. יורה אל עבר חלליות.

יש את רומן שגר בביתן הסגור. אימא שלו מתלווה לסיור שלנו. היא משתפת אותי בסיפור שלהם. מגיל 10 הוא נמצא במוסדות וכאן הוא כבר עשר שנים. כל השנים ההנהלה הקודמת של המקום לא נתנה לה להיכנס לביתן שלו. היו מביאים אותו לביתן ביקורים ולה לא היה לה מושג באיזה תנאים ירודים הוא חי. כשהורים היו מבקשים להיכנס היו אומרים להם: "מסוכן שם, הם יכולים להרביץ" או "זה פוגע בפרטיות שלהם".

בעקבות הסערה של ביקור הפתע הקודם הוחלף המנהל וכעת היא סוף סוף יכולה להיכנס לביתן שלו. והיא אסירת תודה. היא לא מבינה למה אנחנו ממשיכים להתלונן על המוסד הזה. הנה, ההנהלה קשובה אליה, אפילו נותנים לה לראות את החדר של הבן שלה.

המוסד הזה, עם המנהל המקסים והצוות המסור וההורים שמנסים לעשות את המיטב והפיקוח של משרד הרווחה – הוא לא חריג. הוא הסטנדרט. לא פעם אנחנו שומעים על מוסדות בהקשר של התעללות והזנחה, של שתן וצואה, של התעללות ומכות ומחלות עור וקשירות. אבל במוסד הזה אין שום דבר מכל אלה. ודווקא בגלל זה הוא מדכא כל כך. כי בסופו של יום זה הסטנדרט שאליו שואפים. אני יוצא ממנו עם מועקה גדולה. ובכל הנסיעה חזרה הביתה אני חושב לעצמי – איך הייתי מצליח לשרוד את היום אם היה נולד לי ילד עם מוגבלות שכלית והייתי יודע שזה היקום שמחכה לו.

ידעו כל אם ואב שזה היקום שמחכה לבן שלה.