מאחורי הרעלה
במטוס, במטבח, בתור למספרה: במסעותיה לאיראן פגשה אורלי אזולאי נשים חזקות וכמהות לחופש. "נסלק את משטר הרשע", לחשו לה, "זה רק עניין של זמן"
בנמל התעופה שארל דה גול בפריז, ליד שער העלייה למטוס היוצא לטהרן, עמדה קבוצה של נערות איראניות שדיברו ביניהן פרסית וצרפתית. הן לבשו ג'ינס וחולצות בטן אופנתיות, החזיקו טלפונים ניידים ושוחחו בקול עם חבריהן שנותרו בפריז. משִברי המשפטים יכולתי להבין שהן מתגוררות באיראן וחוזרות הביתה אחרי חופשת קיץ רבת חוויות בעיר האורות.
עמדתי לידן די מבוהלת. זו הייתה הפעם הראשונה שאני – אישה, עיתונאית, ישראלית – נוסעת לאיראן, ובראשי ריצדו תמונות מפחידות: של האייתוללות, של משמרות המהפכה, של בתי כלא. איכשהו הצחוק שלהן פוגג מעט את הפחד שעטף אותי. עליתי למטוס, הצגתי לדיילת את הדרכון ואת כרטיס הטיסה שלי, והתיישבתי במקומי.
שעה לפני הנחיתה בנמל התעופה הבינלאומי על שם האימאם חומייני הודיע הקפטן במערכת הכריזה כי חל איסור חמור להכניס לאיראן משקאות אלכוהוליים. מי שייתפס מפר את ההוראה, גם אם כל מה שיימצא ברשותו הוא סוכריות שוקולד ממולאות ליקר, יושלך לכלא. הנשים, כך הדגיש הטייס, חייבות לעטוף את ראשן בחיג'אב, ולוודא שלא תבצבץ ממנו אף לא שערה אחת. זה היה הרגע שבו קמו הנערות שישבו בשורה שלפניי – ונעמדו בתור ליד דלת השירותים. בזו אחר זו הן נכנסו אל התא ויצאו ממנו עטופות לגמרי ב"מאנטו", מעין מעיל ארוך דמוי חלוק, ועל ראשן צעיף המותיר רק פתח קטן, שדרכו מציצות הפנים.
במספרה עם גוצ'י ודיור
כשנחתנו בנמל התעופה חומייני הלב שלי החסיר כמה פעימות. בביקורת הדרכונים בטהרן יש שני תורים נפרדים: אחד לנשים, השני לגברים. התור של הנשים היה ארוך מאוד, וכשהגעתי סוף סוף אל הדלפק הסתכל עליי הפקיד, ואז הסתכל על הדרכון, הפך אותו – וחיטט בכל דפיו. רק ארבע או חמש דקות עברו, אבל לי זה נראה כמו נצח. הגברים בתור המקביל נעצו בי עיניים: הם ראו אישה זרה, לא איראנית, שמגיעה לארצם לבדה – והמטפחת לראשה אינה מהודקת כהלכה.
כשיצאתי משם, עדיין נסערת וחרדה, המתינה לי מ', וזר סיגליות בידה. החיוך שלה היה מאיר פנים: "תירגעי", אמרה לי, "אנחנו הולכות לראות את איראן האחרת". נדמה היה שקראה את מחשבותיי, שחרדתי ניכרה בי. מ' היא מדריכה ומתרגמת, ושכרתי אותה כדי שתלווה אותי. ידעתי, וגם היו לי הוכחות לכך, שהיא מדווחת לממונים עליה על כל צעד ושעל שלי, אבל זה לא הפריע לחברות בינינו: היא שפכה בפניי את ליבה, סיפרה לי על חייהן העגומים של הנשים באיראן, הודתה שנמאס לה להיות כלואה בארצה.
את חוסר הביטחון הזה הרגשתי בעיר הקדושה קום, הנחשבת למתחם של גברים. עצרנו בה באמצע הדרך כשנסענו מטהרן לאספהאן. נשים אמנם יכולות לבקר שם, אך הן מחויבות ללבוש שמלה שחורה וצ'דור, המכסים את הגוף יותר מכיסויים אחרים. כאן, ה"מאנטו" מטהרן כבר לא מספיק. צעדנו ברחוב הראשי, עטופות מכף רגל עד ראש, כשלפתע הקיפה אותנו קבוצת גברים ופנתה אל מ' בפרסית. את השפה לא יכולתי להבין, אבל היה לי ברור שאנחנו לא רצויות שם. כמה דקות אחר כך פנתה אליי המתרגמת, חיוורת לגמרי, והסבירה שעלינו להסתלק: "יש להם מבט רע בעיניים".
במספרה שאליה הגעתי בקומת הקרקע של בניין רעוע בטהרן אכן הסתתר היכל הנשים: שם, רחוקות מעין גברית, הן ישבו בגופיות אופנתיות, מצוידות במיטב המותגים האירופיים, מגוצ'י עד דיור. הן עישנו בלי חשבון ודיברו בלי רסן על הרצון להתנתק משלטון הדת שנכפה עליהן.
ישבתי לידן. הסברתי שבאתי לסדר את השיער, ורק אחרי שנקשרה שיחה – הצגתי את עצמי כעיתונאית. האיראניות שיתפו פעולה, וביקשו שאשמיע את קולן, בעילום שם כמובן. "הדביקו לנו תווית", אמרה לי אחת המסתפרות, מרצה באוניברסיטת טהרן, וציינה שאצלה בבית שומעים מוזיקה מערבית וצופים בסרטים אמריקניים. "אנחנו רוצות להיות חופשיות, לחנך היטב את ילדינו, לטייל בעולם. שלטון האייתוללות מנהל אותנו בפחד ואימה. השלטון הזה הוא תקלה, תקלה שצריכה להיעלם מחיינו".
נהג המונית הוא סוכן
באחד הימים הלכתי לראיין את דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת טהרן, הידועה כמעוז של קיצונים. מדי יום שישי נישאות בה דרשות של כוהני דת. כדי להגיע למשרדי האוניברסיטה היה עליי לחמוק מ-מ'. לא רציתי שתדע על הריאיון שארגנתי לעצמי בעצמי. שלחתי לה הודעה שאני חולה ולוקחת לי יום חופש במלון, ואז עשיתי את מה שיעץ לי לעשות ד"ר מנושר גנג'י, פעיל אופוזיציה איראני שהיה שר החינוך במשטרו של השאה וכיום חי במערב. לפני נסיעתי לאיראן הזהיר אותי ד"ר גנג'י שכל נהגי המוניות המחכים בחזית המלון שלי הם בעצם סוכנים של המשטר, וכדי לא לשרוף את דיקן הפקולטה, שהיה גם הוא פעיל אופוזיציה, עליי לנער מעליי כל זנב של מעקב. "צאי מהדלת האחורית של המלון, לכי לפארק סמוך – ושם תעצרי מונית אקראית", הורה לי. "אחרי כמה מאות מטרים בקשי מהנהג לעצור, רדי – וקחי מונית אחרת". עשיתי כדבריו.
ישבנו שעות ודיברנו. האישה ובנותיה לבשו גופיות. לפחות כאן, בביתן שלהן, הן נהנות מהחירות שלא להיות עטופות. לאורך השיחה היה ברור: גם בבית הזה מחכים להחלפת השלטון, גם כאן רוצים להיות חלק ממשפחת העמים.
הבזאר של ביבי
המסע הראשון שלי לאיראן הוביל אותי למחשבה כמה מעט יודעים אנחנו, הישראלים, על "האויב האיראני". כמה איננו טורחים מספיק להפריד בין השלטון האכזר לבין העם הנאנק תחת עולו. כדי להבין טוב יותר החלטתי לסכן את עצמי פעם נוספת, ולפני שלוש שנים וחצי יצאתי לאיראן בשנית. הפעם היה זה מסע של 14 ימים ולילות, והייתי חברה במשלחת שארגן "ניו יורק טיימס". המטרה? להכיר את איראן "האמיתית", את תרבותה ושאיפותיה.
רגע מיוחד הזדמן לי אז בלובי המלון בעיר המדאן: ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא באותה שעה את נאומו בקונגרס האמריקני נגד הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן. ערוץ הטלוויזיה האיראני בשפה האנגלית שידר את הנאום במלואו, והמלווים שלנו, שני גברים העובדים כפרופסורים, אחד בטהרן ואחד באספהאן, השתיקו אותי כדי לשמוע כל מילה. "הוא אומר שאנחנו מתנהלים כמו בבזאר?", נדהם באוזניי אחד מהם, שידע שאני ישראלית, והתקשה לכבוש את כעסו. "הוא רק מעליב אותנו. עד עכשיו התנגדתי לתוכנית הגרעין האיראנית, אבל עכשיו אני תומך בה. תראי איך הוא מדבר עלינו".
וכך, באחד הימים, נקלענו למסיבת נשים במסעדת פאר בטהרן. קבוצה של איראניות ציינה שם 20 שנות חברות בחגיגה שארגנה לעצמה. המלצרים, גברים, הגישו להן את מיטב המטעמים הפרסיים, זמר הפליא בקולו ותזמורת ניגנה לכבודן. כל אחת מהנשים הייתה לבושה על פי צו האופנה העדכני ביותר. את כיסוי הראש הן הותירו על ראשן, ובגופן נזהרו לחשוף רק טפח, אך בתנועות לא חסכו – הן רקדו כאילו אין מחר. כשהזמינו את איילין ואותי להצטרף אליהן, נעתרנו. יחד רקדנו חבוקות ושרנו, ואחת מהן לחשה לי: "נסלק את משטר הרשע. זה רק עניין של זמן".
לפנייה לכתב/ת 
