זהות כפולה
לומדים עברית, הולכים לבית כנסת, אוהבים את ישראל – אבל לא מחכים לחילוץ. כך נראים חיי היהודים באיראן
א', יהודי שומר מסורת, מודה שלפעמים אין ברירה: צריך לבלוע רוק, לכבוש את היצר. כשאיראנים פורשים את דגל ישראל על הרצפה בכניסה לבית העסק שלהם, כדי שכל העוברים והשבים ידרכו עליו בדרכם פנימה, אין לו מה לעשות חוץ מלשתוק. "ברומא התנהג ברומאי", הוא מסביר.
א' הוא אחד מעשרת אלפים היהודים האחרונים – לפי הערכות – שחיים באיראן, ובגיל 45 כבר אין לו כוונה לעלות ארצה. "יש לי משפחה בישראל", הוא מספר ל-ynet, "אבל אני לא דובר עברית. בגילי לא הגיוני לעשות מהפך בחיים ולעבור לארץ אחרת, ארץ שלא אוכל למצוא בה עבודה ולהתקיים". חוץ מזה, הוא אומר, החיים של היהודים באיראן טובים: "אנחנו נהנים מחופש דת, הולכים בגלוי לבית הכנסת – אף אחד לא פוגע בנו".
אורלי נוי, מתרגמת מפרסית שנולדה באיראן ועזבה אותה עם משפחתה ביום שבו נפל השאה, שומרת עד היום – דרך הווטסאפ – על קשר עם יהודים החיים במולדתה, ומעידה שהשלטון האיראני מכבד מאוד את המיעוט היהודי, ודאי ברמת ההצהרה אבל גם ברמת המעשה.
"ליהודים שמור מושב קבוע בפרלמנט האיראני, בתי הכנסת ניצבים במקומות גלויים לציבור, והיהודים אפילו נהנים מזכויות יתר שאין למוסלמים, למשל שתיית יין – גם אם לא בפרהסיה", אומרת נוי, עורכת באתר "שיחה מקומית". "כשפסח נגמר, משפחות מוסלמיות יגיעו בשמחה להביא ליהודים את הלחם הראשון, ובראש השנה מפרסמים בכירים בהנהגה האיראנית ברכות לבביות לאזרחים היהודים באיראן".
.jpg)
נוי טוענת כי האינטרס של גורמים פוליטיים בישראל הוא להשחיר את פניה של איראן, "השטן הגדול", ולקשור את המתח הפוליטי בין המדינות לאנטישמיות, אבל בפועל איראן עושה לדבריה הפרדה בין המדיניות של ישראל, שלה היא מתנגדת, לבין היהדות, שאותה היא מכבדת.
ובכל זאת, קשה להתעלם ממעשים מבזים והצהרות מחליאות שיוצאים מעת לעת ממוסדותיה הרשמיים של איראן. רק לפני שנתיים דווח כי הרשויות בטהרן הכריזו על תחרות קריקטורות שעניינן הכחשת שואה והציעו לזוכים 50 אלף דולר. נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינג'אד הרבה בשנות כהונתו לפקפק בהתרחשות השואה ובממדיה, וכינה אותה "הונאה גדולה": "אם היא אירוע כל כך חשוב", שאל, "מדוע אינכם מרשים לנו לבדוק אותה?". המנהיג העליון של איראן חמינאי אמר ב-2014: "באירופה איש לא מעז לדבר על השואה, ואנחנו לא יודעים אם היא אמיתית או לא".
"באיראן לא פשוט להיות איראני, אבל להיות יהודי בה – זה מסובך אפילו יותר", אומר ד"ר ליאור שטרנפלד, חוקר איראן והמזרח התיכון המודרני באוניברסיטת פן-סטייט בפנסילבניה. "המערכת האיראנית כולה נותנת עדיפות לגברים שיעים, וכך למשל במערכת המשפט עדות של מוסלמי תהיה חזקה יותר. גם בממשל ובפוליטיקה יש על יהודים הגבלות: התפקיד הפוליטי הכי גבוה שאליו יכול יהודי להגיע אחרי מהפכת 79' הוא חבר בפרלמנט, ולא שר או שופט כמו שהיה לפני כן. גם בצבא מוגבלים המגויסים היהודים לדרגות נמוכות".
ד"ר שטרנפלד מסביר שבאזורים שמרניים מסוימים באיראן עדיין מייחסים ליהודים טומאה דתית ולכן המגע איתם מוגבל. א', היהודי האיראני ששוחח עם ynet, מעיד על כך ממקור ראשון: "המשטר נותן עדיפות למוסלמים, ובחלק מהמקצועות אנחנו לא יכולים לעבוד. בעלים של מסעדה, למשל, אנחנו לא יכולים להיות באזורים מסוימים – כי אנחנו נתפשים כאנשים מלוכלכים".
הדעה על ישראל? "שיהיה שלום"
"הקהילה היהודית באיראן היא אחת הקהילות החזקות בעולם, הקשר בינינו לבין העם האיראני החל עוד בימי כורש", אומר כמאל פנחסי, שעלה ארצה מאיראן בגיל 15 ומכהן כעת כיו"ר עמותת הידידות איראן-ישראל וכעורך העיתון "שהיאד", הכתוב בפרסית ומופץ בארץ ובעולם. היהודים באיראן, מעיד פנחסי, חיים בשכונות מעורבות, אך נהנים מבתי ספר ובתי חולים משלהם ונקברים בבתי עלמין יהודיים. בפי רובם השפה העברית אינה שגורה, משום שהיא משמשת אותם בעיקר לתפילות – ולא כשפת יום-יום.
"מוסדות לימוד במדינה מעודדים לימודי עברית, וזה דומה לפעילות המוסדות בישראל שמעודדים לימודי פרסית", אומר פנחסי. "המטרה המקורית שלהם היא שסטודנטים ילמדו את השפה לצרכים פוליטיים, כלומר כדי לסייע במעקב אחרי המתרחש בישראל, אבל הקהילה היהודית עושה בזה שימוש כדי להעמיק שורשים".
כשיהודי איראן נשאלים על יחסם לישראל מתקבלות תשובות מגוונות. לדברי פנחסי רובם הגדול אוהבי ישראל, אך נאלצים לשמור זאת לעצמם ולענות בדרך דיפלומטית על שאלות הנוגעות לארץ. "כשהם יישאלו על ישראל, רוב היהודים באיראן יענו שהם מקווים שיהיה שלום ולא יהיו מלחמות. יהודי איראן אוהבים את שתי המדינות – וזה דבר שיהודי בישראל לא מצליח להבין".
ד"ר שטרנפלד מדגיש שאת היהודים החיים באיראן כיום אין לראות כמי שלכודים בה ומחכים לחילוץ: "הם רואים את עצמם כאיראנים לפני הכול. מבחינה רוחנית-דתית ישראל היא מקום חשוב וקדוש להם, אבל יש להם גם ביקורת עליה. הם רוצים לראות אותה נפתחת לשכנים ושואפת להיות חלק מהמזרח התיכון".
הגעגוע בקו תל-אביב-טהרן, מעיד פנחסי, גדול. "רק השבוע אחי הקטן ואני יצרנו קשר ברשתות החברתיות עם חברים מבית הספר היהודי בטהרן. כשדיברנו והם הציגו לי תמונות של המקומות שבהם גדלתי, כמעט בכיתי. בשבילי זו הייתה הגשמת חלום – אין לנו איך להגיע לשם. עד סוף חיי אחיה עם התקווה שיום אחד אראה את המקום הזה שוב. המולדת שלנו כפולה – גם ישראל, גם איראן".
לפנייה לכתב/ת 
