למי קראת ערבי
איראנים שונאים ערבים עוד מימי האימפריה הסאסאנית. מה קרה כשנסראללה טען שאין בכלל תרבות איראנית?
אחת הביקורות על הסכמי הגרעין שנחתמו בין איראן למעצמות ב-2015 היא שהרפובליקה האיסלאמית לא התפרקה לגמרי מנשקה ושההסכמים מאפשרים לה להמשיך לפתח את מערך הטילים הבליסטיים שלה. התשובה של הרפובליקה האיסלאמית הייתה שאי אפשר לפרז אותה מכל נשק שהוא בזמן שארה"ב מחמשת את האויבת המרה והמסוכנת ביותר שלה במזרח התיכון. והכוונה הייתה כמובן ל... סעודיה.
כל מי שעוקב אחרי חדשות ופרשנויות יודע שגם המלחמה העקובה מדם בסוריה, גם המלחמה בתימן וגם סכסוכים אזוריים אחרים, הם בעצם מלחמות פרוקסי (מלחמות באמצעות שליח) בין סעודיה לבין איראן, שתי מדינות המייצגות את שני הזרמים העיקריים של האיסלאם: הרפובליקה האיסלאמית תומכת בשיעים, והסעודים תומכים בסונים. השסע השיעי-סוני נוצר לפני יותר מ-1,300 שנה כקרב ירושה אחרי מותו של הנביא מוחמד, ואם במאות הראשונות לקיומו הייתה ידה של הסונה על העליונה, הרי שב-1501 הפך שאה אסמאעיל הצפווי – ילד ג'ינג'י בן 14! – את השיעה לדת-המדינה הרשמית של איראן. בעקבות זאת ספגה השיעה השפעות מקומיות שנשארו מהדת הזורואסטרית, דתה של איראן הטרום איסלאמית, והפכה לזרם מתחרה חזק מספיק לסונה.
האיבה בין טהרן לריאד הורגשה היטב ב"ועידת האחדות האיסלאמית" האחרונה, שהתקיימה בטהרן בדצמבר 2018. נשיא איראן חסן רוחאני השמיע שם דברים שהיו ספק השתתפות בצערה של סעודיה ספק לעג לה על כך שארה"ב – כנראה בעקבות פרשת חשוקג'י – בגדה בסעודים אחרי שאלה הזרימו כספים רבים לקופה האמריקנית. בנאומו הציע רוחאני לסעודיה הגנה כמו זו שהרפובליקה האיסלאמית נותנת למדינות ערביות אחרות באזור. הוא עורר זעם בקרב חלק מהאיראנים, הכועסים ממילא על כך שהמשטר משקיע את כספם בהגנה על מדינות אחרות, ועורר צחוק בקרב חלקם האחר, שהרי סעודיה והרפובליקה האיסלאמית שתיהן מעצמות, ומתחרות ביניהן על השליטה בעולם האיסלאמי כולו.
הספרים בפרסית, הקרדיט ערבי
השיעיזציה של איראן במאה ה-16 רק ליבתה את העוינות שנוצרה בין איראנים לערבים מאות שנים לפני כן. היחסים בין איראנים וערבים הם – בגדול – יחסי התנשאות ושנאה הדדית. עד היום איראנים נעלבים עד עמקי נשמתם כשאומרים שהם ערבים, וגם הערבים אינם מסמפטים את האיראנים ואינם רוצים שיחשבו שהאיראנים הם חלק מהאומה שלהם. ב-2009, אמר מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה שלא קיימת תרבות איראנית וציוויליזציה איראנית; שאיראן של היום הוקמה על-ידי ערבים והתרבות בה מוסלמית. כאשר שמעו זאת האיראנים – במיוחד הגולים – קמה זעקה גדולה ברשתות החברתיות. גולשים הקימו דף פייסבוק בשם "אנו האיראנים שונאים את חסן נסראללה" ודפים אחרים הקוראים להראות לנסראללה מהי תרבות איראנית.
שורשי העוינות – וגם גרעין האמת בדברי נסראללה – נעוצים בכיבוש הערבי הראשון של איראן, בשנת 651 לספירה ("הכיבוש הערבי השני" הוא כינוי של מתנגדי המשטר למהפכה האיסלאמית ב-1979). הכיבוש הערבי הראשון שם קץ לאימפריה הסאסאנית – האימפריה הפרסית השנייה – אחרי יותר מ-400 שנות שלטון. "הערבים?", חושבים לעצמם האיראנים, "מי הם היו בכלל? כשהם כבשו אותנו אנחנו היינו אימפריה עצומה עם תרבות עשירה, והם היו שבטים פרימיטביים שפותרים סכסוכים באלימות וקוברים תינוקות חיות באדמה בשנות בצורת!".
.jpg "לנו יש תרבות, לכם רק כסף. הבוז האיראני לסעודיה (איור: ג'לאל חג'יר)")
באיראן של היום חי עדיין מיעוט ערבי, בעיקר במחוז חוזסתאן שבדרום-מערב המדינה, מחוז עתיר נפט שהערבים בו שואפים לעצמאות. בחוזסתאן פועלים ארגוני שחרור שמבצעים פיגועים נגד צינורות נפט ואנשי ביטחון, ושואפים להיות חברים בליגה הערבית ולהכניס את שאלת שחרור אחוואז, כפי שהם קוראים למחוז (שהעיר אהוואז היא בירתו), לספרי הלימוד בארצות ערב. לא פלא גם שלמחוז זה פלש סדאם חוסיין בספטמבר 1980, פלישה שהתחילה את מלחמת איראן-עיראק. רק בשנה שעברה, במרץ ובאפריל, נערכו בחוזסתאן הפגנות מחאה. הסיבה? סרטון בתוכנית ילדים שהציג את כל הקבוצות האתניות השונות באיראן – אך מהערבים התעלם.
קצת מוסלמי, קצת איראני
הזהות האיראנית עצמה קרועה בין האיסלאם, הדת השלטת זה יותר מ-1,300 שנה, לבין ההשתייכות האתנית האיראנית. הדגשת המרכיב האיראני בזהות כרוכה בדרך כלל בהזדהות עם תרבות המערב, משום שהאיראנים הם עם הודו-אירופי (משמעות השם "איראן" היא ארצם של הארים).
כשהשאה חגג בקבר כורש ברוב פאר והדר 2,500 שנה לכורש ולייסוד האימפריה הפרסית הגדולה, היו כמובן מי שהתרגשו איתו – אבל חלקים נרחבים בעם ראו בכך ניתוק מהעם ומהמסורת שלו, שהייתה איסלאמית כבר הרבה שנים אז. חמש שנים אחר כך, כאשר שינה את מניין השנים כך שיתחיל מעלייתו לשלטון של כורש הגדול במקום מההיג'רה של מוחמד, צחקו רבים על השאה. הם אמרו שהוא הבטיח להטיס את איראן קדימה, ואכן בתוך חמש שנים הגיעה איראן משנת 2,500 לשנת 2,535.
ב-1944 אמר האינטלקטואל אחמד כסרווי שאיראן חייבת לתת לאנשי הדת לשלוט כדי להתפכח מאשליית האיסלאם. והוא צדק. הרפובליקה האיסלאמית היא הדבר הגרוע ביותר שקרה לאיסלאם באיראן: בחודש מוחרם – החודש של הימים הנוראים בשיעה – מעדיפים הצעירים לנפוש בצפון ולשתות אלכוהול. רבים מגדירים את עצמם חסרי דת או ממירים את דתם – העיקר לא להיות מזוהים כמוסלמים, כמו השלטון. אנשי הדת מודאגים מכך שהמסגדים ריקים ושבנות איראן הצנועות אינן מקפידות ללבוש חיג'אב. וביום כורש – יום השנה לכניסת כורש לבבל – שאינו יום חופש רשמי, יש פקקים אדירים בכבישים המובילים לקבר כורש. אלפי בני המזל שהצליחו להגיע וגודשים את מתחם הקבר קוראים שם "כורש אבינו, איראן מולדתנו", ומשמיעים סיסמאות נגד השלטון, בהן "לא עזה, לא לבנון, נשמתי קודש לאיראן".
מעובד מתוך פרק מאיראן בקטן , פודקאסט התרבות הפרסית של ד"ר תמר עילם גינדין ברדיו תל אביב.
ד"ר תמר עילם גינדין בונה גשרים בין עם ישראל לעם האיראני, ופוקחת עיניים בשני הצדדים כדי לגלות שבשניהם יש בני אדם. היא מלמדת במרכז האקדמי שלם בירושלים, חוקרת במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מפרסמת ספרים על איראן הטרום איסלאמית , מגילת אסתר ומיתולוגיה איראנית במסגרת הוצאת זרש , מתחזקת את הפודקאסטים איראן בקטן ברדיו תל אביב ואיראניום מועשר העצמאי, ומעבירה הרצאות העשרה בנושא איראן האקטואלית ואיראן הטרום איסלאמית.
תודה למזרחן נעם בנעט על הסיוע בליקוט הקריקטורות.
לפנייה לכתב/ת 
