שתף קטע נבחר

 

המהפכה שהצילה אותי

משטר האייתוללות הביא דיכוי ורצח, אך גם הזניק את תוחלת החיים, לימד נשים לקרוא – וחיבר את הפריפריה לכבישים וחשמל. הצד השני של המהפכה

בעיניים ישראליות נתפשת הרפובליקה האיסלאמית כמוקד של חושך ודיכוי. נדמה לנו ששום אדם בר-דעת לא יבקש לחיות תחת דיקטטורה דתית. המשטר האיסלאמי מדכא את חירויות הפרט והאזרח, מפלה לרעה כל מי שאיננו גבר מוסלמי והטרוסקסואלי, ומנהל את מדיניות החוץ שלו באופן שלעתים קרובות נראה בלתי הגיוני לחלוטין. פרט להנהגה עצמה, אם כך, למי יכול להיות טוב במשטר כזה? ובכן, מוזר ככל שזה יישמע, יש מי שחייבים למשטר האייתוללות את השיפור באיכות חייהם, ואחרים יודעים להעריך לפחות את היציבות המסוימת שהביא איתו.

 

  (צילום: AP)
עם חומייני, גם אתה חלק מהציבור האיראני. איראן, 1980(צילום: AP)

יציבותו של המשטר האיסלאמי נובעת במידה רבה מכך שהאיראנים מביטים סביב ואינם מזהים אלטרנטיבה עדיפה. במילים אחרות – שבמקרה האיראני נראות רלוונטיות במיוחד – המשטר האיסלאמי זוכה בציבור לתמיכה שמקורה פחות באהבת מרדכי ויותר בשנאת המן. הרצון ביציבות נובע מכך שהעם האיראני חושש ממעורבות זרה בענייניו: איראן אמנם מעולם לא נכבשה על-ידי מעצמות המערב, אבל אלו התערבו באופן פעיל בענייניה הפנימיים מאז המאה ה-18 ועד למחצית השנייה של המאה ה-20. בריטניה וארה"ב הפעילו את השפעתן על טהרן בדרכים שנעו משוחד ועד להפיכה שלטונית של ממש, זו של 1953.

 

במהלך המאה ה-20 התרחשו באיראן ארבע מהפכות עממיות. זו של 1979 הייתה הרביעית. כל ארבע המהפכות הונעו על ידי קואליציה של שחקנים שונים, שחקן-שחקן והאינטרסים שלו, וכדי להבין את הבסיס שאִפשר לאנשי הדת להשתלט בסופו של דבר על המהפכה האחרונה – ולשכנע את הציבור בנחיצות שלטונם עד עצם היום הזה – יש להבין את הגורמים שהניעו אותה. הרטוריקה של המחאות נגד השאה מוחמד רזא פהלווי הייתה אמנם דתית, אבל במהלך שנת ההפגנות שהביאה לעזיבתו אנשי הדת כלל לא היו מובילי המחאה נגדו, אלא רק הגורם שחיבר בין השחקנים השונים.

 

  (צילום: AP)
אנשי הדת ייצגו עממיוּת איראנית. חומייני חוזר מהגלות לאיראן(צילום: AP)
  (צילום: AP)
מהסאוואק חטפו כולם. מפגינים נגד השאה ב-1979 (צילום: AP)

נסביר: הפוליטיקה והכלכלה באיראן התנהלו באופן מסורתי במשא ומתן מתמיד בין השאה, בעלי האדמות הגדולים במדינה וסוחריה, ואף שאנשי הדת הבכירים היו חלק מהאליטה – הם נרתעו מלקחת לעצמם סמכות שלטונית-ביצועית והיו מזוהים באופן מסורתי עם המלכים. מאמצע שנות ה-60 ועד לסוף שנות ה-70 ניסה השאה להרוס את המבנה הרב-ראשי הזה, וביקש להקים באיראן מלוכה אבסולוטית וליטול לעצמו וליורשיו את הסמכויות הביצועיות כולן. שיטתו הייתה לפתוח את איראן לעולם המערבי: הוא קיווה שהשיפור שיחושו האיראנים באיכות החיים שלהם – החל במבחר המוצרים שיוכלו לקנות בחנויות וכלה בהעלאת תוחלת החיים בזכות רפואה מתקדמת – יקשור אותם אליו ואל שלטונו. הרפורמות הכלכליות שלו יצרו מעמד בינוני חדש באיראן, והמעמד הזה ידע שהרווחה הכלכלית החדשה שלו תלויה בהמשך שלטונו של השאה.

 

אלא שבאותו הזמן פגעו השינויים שערך השאה בכוחן של האליטות המסורתיות והעמיקו מאוד את הפערים בין העניים ביותר בחברה האיראנית לבין המעמד הבינוני החדש. השאה ביקש לא רק לשנות את מבנה הכוח באיראן, אלא גם לחסל את הבסיס התרבותי של כל כוח חוץ מזה שלו: הוא הציג עצמו כממשיך הישיר של מלכי פרס העתיקה, ואף שינה את לוח השנה באיראן כך שהתאריך יחושב לפי הזמן שעבר מאז המלכתו של כורש הגדול. וכך, בסוף שנות ה-70, מצאו עצמם שני הקצוות של החברה האיראנית כועסים על השאה ומרגישים מקופחים. השאה היה עסוק בביצור כוחו ובנטרול כל איום אפשרי עליו, וכלא אלפי מתנגדי שלטון – מכל קצוות הקשת הפוליטית. מי שספגו את היחס האכזרי ביותר מהמשטרה החשאית של השאה, הסאוואק, היו הפעילים הקומוניסטיים, שנעצרו או נעלמו מדי יום. אבל גם המעמד הבינוני, אותו מעמד שהיה קשור לשאה, חש את נחת זרועה של המשטרה החשאית בצל המתח בין האפשרויות הכלכליות המתרחבות לחירויות הפרט ההולכות ומצטמצמות.

 

  (צילום: AP)
שבר את המבנה הרב-ראשי. השאה עם נשיא מצרים סאדאת אחרי בריחתו מטהרן(צילום: AP)

  (צילום: AP)
קצת מסורת, קצת איכות חיים. בשיא ההתקוממות נגד השאה(צילום: AP)

אנשי הדת, אם כן, היו אלה שחיברו בין כל השחקנים השונים הזועמים על השאה. הרכיב השיעי בזהות האיראנית משמעותי ומוחשי: לא כל האיראנים אדוקים, ייתכן אף שרובם אינם אדוקים, אבל אנשי הדת, הטקסים הדתיים ועולם המושגים הדתי נוכחים בחייהם של איראנים מכל המחוזות ומכל המעמדות. אנשי הדת שהצטרפו למחאה נגד השאה ייצגו בעצם "עממיוּת" איראנית שאפשרה את החיבור בין הקבוצות השונות, והפריסה הרחבה שלהם בכל אזורי המדינה הפכה אותם לרשת הפוליטית היעילה ביותר באיראן. כשהאליטות שהובילו את המחאה נגד השאה התווכחו ביניהן אחרי לכתו על השליטה, הן התייחסו לאנשי הדת כאל כלי שיחבר אותן לעניים ותו לא, והניחו שהעניים ילכו אחריהן. אלא שהעניים, שכעסו על חלקם המצומצם ברווחה החדשה, חתרו לשינוי עמוק יותר, ואת המצב הזה ניצלו אנשי הדת.

 

הסיפור השיעי המכונן הוא סיפור של דיכוי וההתגברות עליו, סיפור שבו ישרי הדרך מנצחים בסופו של דבר את העושקים. חומייני ואנשיו הבינו את ההזדמנות ואת גודל השעה, ופנו ישירות אל העניים שחשו מקופחים ומדוכאים ואל אלה במעמד הבינוני שחשו ניכור הולך וגדל בין ערכיהם המסורתיים והקהילתיים לבין איראן הטוטליטרית של השאה. המודל החדש שהציעו חומייני ובעלי בריתו, "רפובליקה איסלאמית", נתפש בעיני איראנים רבים כאמצעי מוצלח לשינוי – אמצעי שמצד אחד לא יזנח את המסורת ומהצד השני ישפר שיפור אמיתי את מצבן של השכבות החלשות.

 

שחיתות, אבל אחרת

האם הרפובליקה האיסלאמית הצליחה במשימתה זו? התשובה מורכבת. מצד אחד יש לה זכויות רבות. כך למשל לאחר שתשתיות ברחבי המדינה נהרסו במלחמה עם עיראק בנתה אותן הרפובליקה מחדש בהצלחה מרובה: היא הרחיבה מאוד את רשת הכבישים, המים והחשמל, כשמטרתה להביא אותם לכל יישוב, וייחסה חשיבות מיוחדת להקמת מרפאות ולמתן נגישות לטיפולים ולתרופות. אם ב-1980 עמד הציון של איראן במדד הפיתוח האנושי של האו"ם (מדד המשקלל תוחלת חיים, אוריינות, השכלה ואיכות חיים) על 0.569, ב-2008 הוא כבר עמד על 0.759, וב-2018 הגיע ל-0.798. שיעור היודעות קרוא וכתוב בקרב נשים באיראן עלה מ-20% ב-1976 ל-80% ב-1996. תמותת התינוקות צנחה מ-104 תינוקות לכל 1,000 לפני המהפכה עד ל-25 תינוקות לכל 1,000 בשנת 2010. תוחלת החיים, שלפני המהפכה עמדה על פחות מ-56 שנה, הגיעה בסוף המאה ה-20 ל-70 שנה, וכיום עומדת על יותר מ-76 שנים.

 

פרויקט 40 שנה למהפכה האיסלאמית באיראן איראן כפרים אייל להמן (צילום: shutterstock)
נשות כפר באיראן. פי 4 יודעות לקרוא ולכתוב(צילום: shutterstock)

פרויקט 40 שנה למהפכה האיסלאמית באיראן איראן כפרים אייל להמן (צילום: shutterstock)
משמרות המהפכה מייצגים את העניים שקולם לא נשמע. בכפר איראני(צילום: shutterstock)

מהצד שני, הרפובליקה האיסלאמית הקשתה מאוד על אנשי המעמד הבינוני ששגשגו בימי השאה. העשור הראשון לקיומה של הרפובליקה, עשור של מלחמה אכזרית, חיסל את הכלכלה של השאה, שהייתה כביכול חופשית אך למעשה נשלטה במלואה על-ידי המדינה, ובודד את איראן מן העולם. שיקומה של המדינה התבצע באופן ריכוזי ונוהל על-ידי משמרות המהפכה, וכך צברו המשמרות כוח עצום והשתלטו על הכלכלה השחורה של איראן, מהברחות ועד להלבנת הון.

 

ברפובליקה האיסלאמית, כלומר איראן של אחרי המהפכה, השחיתות רווחת, אבל היא שונה מהשחיתות של ימי השאה. השליט המודח ומקורביו גזרו בימי שלטונו קופון אישי, ואילו הרפובליקה האיסלאמית בנויה על מעגלים רחבים יותר של מעורבות פוליטית. אנשי משמרות המהפכה מייצגים את המעמדות הנמוכים באיראן, תושבי הפריפריה ושכונות העוני של הערים הגדולות – ציבור שקולו לא נשמע עד למהפכה של 1979.

 

פרויקט 40 שנה למהפכה האיסלאמית באיראן איראן כפרים אייל להמן (צילום: shutterstock)
עכשיו יש חשמל. המשטר האיסלאמי חיבר את הפריפריה(צילום: shutterstock)

פרויקט 40 שנה למהפכה האיסלאמית באיראן איראן כפרים אייל להמן (צילום: shutterstock)
זה לא רק הפחד. איראניות הרחק בכפר(צילום: shutterstock)

אם כן, קשה לקבוע שהחיים ברפובליקה האיסלאמית טובים יותר מהחיים באיראן שלפניה, אבל הם מאפשרים לאיראנים רבים יותר להיות חלק מהציבור האיראני. הרפובליקה האיסלאמית, אם נרצה, נתפשת כאפשרות הכי פחות גרועה, ממש כמו שצ'רצ'יל התייחס לדמוקרטיה. לאזרחי מדינה דמוקרטית קשה אולי לחשוב על תיאוקרטיה חשוכה ודכאנית כאופציה סבירה, אבל ההיסטוריה של איראן והתהפוכות הפוליטיות שעברה במאה ה-20 אחראיות לכך שהרפובליקה האיסלאמית יציבה היום יותר משהייתה אי פעם, ולא רק בגלל דיכוי ופחד.

 

ד"ר אורי גולדברג הוא מומחה לתיאולוגיה פוליטית בעולם השיעי. הוא מרצה בכיר במרכז הבינתחומי בהרצליה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ובמכון לחקר הטרור.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: AP
האייתוללות ייצגו "עממיות" איראנית
צילום: AP
מומלצים