עמוס עוז וזכות החמלה
אחרי לכתו נשארה לנו היכולת שלו לחוש אמפתיה כלפי כאבו של הצד השני, גם כאשר נלחמים בו. וזה מה שדרוש (אבל לא מספיק) לשלום
כדי להיות סופר, שמעתי את עמוס עוז אומר פעם, צריך ארבע תכונות: סקרנות, חמלה, הומור ואמפתיה. אתה לא יכול לכתוב על מישהו אם אין לך הרבה סקרנות לגביו ולגבי נסיבות חייו. דרושה לך חמלה, ואמפתיה אליו, גם אם אתה לא מסכים איתו ועם מעשיו. וקצת הומור אף פעם לא הזיק לאף אחד. אתה לא יכול לכתוב על ריב של בני זוג, הוא אמר, אם אין לך יכולת להיות בנעליים של כל אחד מהם, אפילו קצת. נדמה לי שאותן תכונות, ביחד עם האומץ שמעולם לא חסר לעמוס עוז, דרושות כדי לעשות כאן שלום.
איש חכם ואמיץ מת בישראל בשבוע שעבר, ורוחו לא מתה איתו. עמוס עוז השאיר לנו את הספרים הנפלאים שלו, אבל לא רק אותם. הוא היה קול צלול ועקבי במקהלה היהודית והישראלית, נאמן לאמת כפי שהוא ראה אותה, וגם קולו נשאר אחריו.
ההיכרות הראשונה שלי עם עמוס עוז מחוץ לספרים שלו לא הייתה דרך הפוליטיקה, ולא פנים אל פנים, אלא דרך מכתב. בגיל 22, זמן קצר אחרי שהשתחררתי מהצבא, שלחתי לו בדואר כמה סיפורים ושירים שכתבתי. באותם ימים חלמתי להיות סופר, וקיוויתי לקבל מסר של עידוד מן האיש שכל כך אהבתי את ספריו.
כעבור כמה שבועות קיבלתי בחזרה את המעטפה ששלחתי לו, בתוך מעטפה גדולה יותר. היה בה גם פתק, שנכתב בגילוי לב ובכתב יד. עמוס עוז התנצל, והסביר שבכל יום הדואר מביא לו כמה מעטפות כמו שלי. הוא אינו יכול, כך כתב, "אולי בגלל אגואיזם, להיות שופט כל הארץ", ולקרוא בצורה מעמיקה את כל מה ששולחים אליו. לכן הוא מחזיר לי את המשלוח בלי לומר "ניכרים ניצני כישרון, עלה והצלח". בכל זאת, הוא כתב, השירים מצאו חן בעיניו יותר מן הסיפורים.
אני נשמתי עמוק וחישבתי מסלול מחדש. נפרדתי מן החלום להיות סופר, ולשמחתה הגדולה של משפחתי הלכתי ללמוד רפואה. אחרי הרבה מאוד שנים, כשפגשתי אותו לראיון בבית הנשיא, סיפרתי לעמוס עוז על האפיזודה הזאת. האיש חייך, הביט בי בעיניים הנהדרות שלו, ואמר "נו, אתה רואה, בכל זאת מצאת את דרכך".
במשך יותר מחמישים שנה, עמוס עוז הביע רעיון אחד בהרבה דרכים שונות. רעיונות שנאמרים ונשמעים ונכתבים – לא מתים. הם גם לא מתחלפים. הם נשארים, לפעמים ללא שימוש, שנים רבות אחרי שהאנשים שהגו אותם הלכו לעולמם. הרעיון שלו היה, שאסור לעם ישראל לשלוט בכוח בעם אחר. הוא חשב שזה יהרוס אותנו.
נוהגים ליחס לסבי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, זכות ראשונים על האמירה שהשליטה שלנו בתושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה תשחית את מדינת ישראל. סבא אכן אמר את הדברים האלה בפומבי, בחודשים הראשונים אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר בארץ עדיין חגגו את הניצחון האדיר שלנו.
אבל עמוס עוז הראה לי, כאשר נפגשנו בביתו בשנה האחרונה לחייו, שהוא הקדים את סבא. ב-22.8.1967, והוא אז רק בן 28, עוז פרסם מאמר ושמו "שר הביטחון ומרחב המחייה". כמה שבועות אחרי מלחמת ששת הימים הוא אמר בו דברים שרבים אצלנו לא מבינים אותם, או לא מסכימים איתם, עד היום.
הוא כתב שבארץ ישראל חיים שני עמים, ששניהם רואים את הארץ כביתם. הם נלחמים ביניהם כבר כמה דורות על השליטה בה, אבל אף אחד מהם לא הצליח וגם לא יצליח להכחיד או לייאש את יריבו. לכל אחד מהם יש זכות ושאיפה "להיות עם חופשי בארצו". אף אחד משני העמים לא יוותר על השאיפה הזאת, ולא יוותר על הארץ. לכן אין ברירה אלא לחלק אותה ביניהם, כך שכל אחד מהם יהיה רוב גדול בארצו. זה "פתרון שתי המדינות". וגם אם יתמהמה, אין פתרון אחר.
עמוס עוז לא קידש את גבולות 1949. הוא האמין שליהודים יש זיקה ושייכות לכל חלקי ארץ ישראל, אבל מה שקובע הוא לא האדמה, אלא היושבים עליה. אי אפשר, כך כתב בקיץ 1967, "לדבר על שחרורה של אדמה 'הנאנקת תחת עול זרים'. אין אדמה משועבדת ואין שחרור אדמות. יש אנשים משועבדים, ורק לגבי בני אדם יש מובן למילה 'שחרור'".
עוז, כמו סבא שלי, מעולם לא היה פציפיסט. הוא האמין שיש ליהודים זכות להגן על עצמם, גם בכוח, מפני כל מי שמנסה לרצוח אותם או לסלק אותם מארץ ישראל. אבל הוא הבין שבסופו של דבר נצטרך "לחלק את הבית המשותף לשתי דירות".
עם חלוף השנים הרעיון הזה יצא מלב הקונצנזוס ונדד אל השוליים השמאליים שלו. נבואת הלב של עמוס עוז מקיץ 1967, "אני חושש שדברים פשוטים אלה עשויים להישמע אצלנו כמעט כדברים של כפירה או בגידה" – התגשמה לבסוף. עוז עשה את הדרך הקצרה מן המרכז הציוני אל התואר "בוגד", שאנשים שפלים ופחדנים מרבים להשתמש בו כאן, בלי לזוז ממקומו.
החברה הישראלית נעה ימינה, בעקבות גלי הטרור של שנות ה-90, ובעקבות הבחירה הרצחנית של ערפאת לעודד וללבות את האינתיפאדה השנייה. הטרור לא נפסק מאז, יותר מחצי מיליון יהודים גרים היום ביהודה ושומרון, וההצהרות של מנהיגי חמאס והפטרונים שלהם בטהרן עדיין מדברות על השמדת ישראל.
מה, אם כן, נשאר לנו מהרעיון של עמוס עוז, ומה יישאר ממנו בשנים הבאות? אני חושב שנשארה לנו הזכות להרגיש חמלה, כמוהו, ונשארה היכולת שלו לחוש אמפתיה כלפי כאבו של הצד השני, גם כאשר נלחמים בו. וזה מה שדרוש לנו, תנאי הכרחי אבל לא מספיק, כדי לעשות כאן שלום.
איך עושים את זה? איך מתחילים, אחרי כל כך הרבה שנאה ודם? "קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים" אמר עמוס עוז באחת ההרצאות האחרונות שלו, בקיץ האחרון. "לא שפה של 'הם יחטפו ככה שהם לא ידעו מאיפה זה בא להם'. שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך, כן, לאויב שלך, את המילים הפשוטות, 'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין'. אלו מילים פשוטות, קלות. לא צריך להוריד בשבילן אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות. צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך".
עמוס עוז ידע להגיד את המילים האלה כמו שצריך, מהלב. הן לא מתו איתו. השלום שהוא התאמץ כל כך להביא אותו עוד יבוא לכאן, גם אם הוא לא יזכה לראות אותו.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
