הבדיחה על קמפיין הסברה פמיניסטי במסגדים

התוכנית החדשה למיגור אלימות נגד נשים בחברה הערבית סובלת לא רק מבעיות תקצוב. היא כוללת גם כמה רעיונות מופרכים ומנותקים במיוחד

רפאה ענבתאויפורסם: 08.01.19 , 08:28

השרה גילה גמליאל(צילום: מוטי קמחי)

השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, הציגה לאחרונה תוכנית למיגור האלימות נגד נשים בחברה הערבית. על פי הפרסומים בתקשורת, עלות התוכנית כ-295 מיליון שקל והיא תופעל בשנים 2019–2020. בשונה מתוכניות אחרות שקידמה השרה גמליאל, למשל תכנית החומש 922 (מענקי פיתוח לרשויות המקומיות הערביות) ותוכנית 1840 (צמצום הפערים הכלכליים בכפרים הערבים הבדווים), לתכנית הנוכחית נבחר שם שאינו מספרי: "כבוד המשפחה".

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אנו, ארגונים פמיניסטיים ערביים ויהודיים, נאבקים במושג הזה כבר עשרות שנים, ובתמימותנו האמנו שהמאבק נשא פירות וכיום רצח אישה באשר היא נחשב פשע מגדרי ולא מסתתר מאחורי מכבסת המילים. אבל שם התוכנית והגישה הפסולה שהוא מבטא הם לא הפגם היחידי בתוכנית. היא פגומה מהיבטים אחרים - תקציביים וערכיים.

על פי הפרסומים, התוכנית אינה מתוקצבת בפועל. לפי השרה גמליאל, כל אחד ממשרדי הממשלה יתבקש להקצות משאבים מתקציבו השוטף לצורך יישום התוכנית בתחום הרלוונטי לו. היינו, התוכנית תלויה במידה רבה ביכולתם הכלכלית וברצונם הטוב של משרדי הממשלה השונים. זה האבסורד בהתגלמותו גם אם נניח שהכוונות טובות, שכן ידוע לכל שמשרדי הממשלה השונים סובלים מתת-תקצוב, קל וחומר בכל הנוגע לחברה הערבית.

בפן הערכי כוללת התוכנית בין השאר הפניה של גברים מכים למעונות שיקום, קמפיין הסברה במסגדים, קידום לימודי מגדר בתיכונים ושילוב נשים ערביות במשטרה. כמנכ"לית של ארגון הפועל לקידום נשים בחברה הערבית איני יכולה שלא לחוש שהתוכנית של השרה לא מחוברת לעובדות בשטח. חלק מדרכי ההתערבות שהוצעו הן לא יעילות, אחרות אינן ישימות וחלקן משקפות בורות מוחלטת ואף זלזול והתנשאות.

מעונות השיקום לנשים מוכות סובלים מחוסר תקציב הזועק לשמיים. כיצד יוקמו מעונות שיקום לגברים, כאשר הנפגעות עדיין אינן זוכות לטיפול שלו הן זקוקות? קמפיין הסברה במסגדים הוא בגדר חלום באספמיה שאינו מחובר למציאות. מה ואיך רוצה השרה להסביר שם, ומה ההצדקה לתקצוב של קמפיין כזה?

לגבי שילוב נשים ערביות במשטרה (!), לא ברור איך הדבר ישפיע על מיגור האלימות בחברה הערבית. הבעיה האמיתית טמונה במדיניות משטרתית רבת שנים של אפליה, הזנחה וחוסר אכפתיות.

באשר לפעילות הסברה בתיכונים – ארגונים פמיניסטיים הפועלים בחברה הערבית מקיימים פעילויות הסברה בתיכונים כבר היום. נציגים של ארגון "כיאן" נפגשו במהלך נובמבר האחרון עם יותר מ-500 תלמידי תיכון במסגרת קמפיין שהשקנו למאבק באלימות נגד נשים, ואנחנו רק ארגון אחד מני רבים.

אם כן, מה הפתרון? איזו תוכנית ראוי להשיק כחלק מהמאמץ למיגור האלימות? ראשית, יש לשתף את הארגונים הפמיניסטיים הערבים, לשמוע מניסיונם ולגבש דרכי התערבות בסיועם.

לאר מכן יש להקים רשות למיגור האלימות נגד נשים. רשות עם תקציב ייעודי, המופיע בספר התקציב המאושר. רשות זו לא תפעל בחלל הריק, אלא תוך התייעצות עם הארגונים הפמיניסטיים שעובדים כיום בשטח. את התוכנית ואת דרך הלחימה בפשיעה המגדרית יאבחנו ויבחנו ביחד כל הגופים הרלוונטיים.

רשות כזו תוכל לעמוד על הכשלים בטיפול באלימות נגד נשים, החל מהמשטרה ועד לרשויות הרווחה, ואף תציע דרכי פעולה להתגברות עליהם, כולל צעדי ענישה. לא ייתכן שתוכנית פעולה לטיפול בבעיה אקוטית כל כך תיקבע ללא היכרות מעמיקה עם הנתונים בשטח, ללא התייעצות עם הגורמים הפועלים בו וללא תקציב אמיתי וייעודי.

וחשוב מכל: שום שינוי לא יבוא ושום תקציב לא יעזור כל עוד הממשלה והמשטרה לא יפעלו לשינוי מדיניות מהותי בכל הנוגע ליחסם המפלה והמזניח כלפי החברה הערבית וכלפי הבעיות שמהן היא סובלת.