גבאי, אנחנו מתרסקים. תחזיר את ציפי לבני

כל עוד מפלגת העבודה לא תבין שהמטרה אינה סידור עבודה לבכירים אלא חשבון נפש לבירור הכישלון, לא תהיה תקומה. דרושה חזרה למחנ"צ

משה שחלפורסם: 10.01.19 , 07:30

על הכיסא הנמוך. לבני וגבאי(צילום: אוהד צויגנברג)

יש קסם רב בהשלמה עם מצב קיים ויש פיתוי ללכת בתלם של ההסכמה. זה הופך אותך לחלק מהמחנה, לעוד אחד מאלה שמהנהנים בראשם כי הם מקבלים אותך כאחד מהם, כזה שלא מפריע להסכמה המדומה ולאשליה המתוקה שהנה, אנחנו עושים את הדבר הנכון. מי שעושה את חשבון הרגע יעדיף את התהליך הזה. הוא נוח, הוא פופוליסטי, הוא מקבל עיתונות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אבל מי שמעדיף לעשות את חשבון הדור - אין לו מנוס מלשבור את ההסכמה ולהגיד את האמת. ואמירת האמת משמעותה ניתוץ החלום והתרדמה, וכפיית הצורך בעשיית חשבון נפש שבהכרח יש בו ביקורת גם על מעשים וגם על אנשים - ולכן הוא לא נוח, לא פופולרי, ואין סבלנות להקשיב לו.

מאז המהפך השלטוני ב-1977, שבו הפסידה מפלגת העבודה לראשונה את השלטון, היא לא הצליחה להחזיר אליה את הציבור מפני שהיא לא הציגה בפניו חזון שהיא עצמה מאמינה בו, מכירה בצורך לגייס את ההמונים לתמוך בו, ומוכנה להילחם עליו בחינת ייהרג ובל יעבור.

במקום זה חיפשה המפלגה פתרונות קסם מידיים ויצרה אשליה שאלה יחזירו אותה ומהר אל השלטון שאבד לה, והחליפה חזון ואידיאולוגיה באישים שכביכול יצעידו אותה אל השלטון. העדר חזון, ואי דבקות בערכים ובהבטחות הופכים את המפלגה לזירת התגוששות אישית מתמדת ומובילים לאפיסת כוחות ואובדן תמיכת הציבור.

כאשר על סדר היום עולים נושאים כגון השחיתות הציבורית הגואה, הריקבון במערכות השלטון, שליטתו המעמיקה והולכת של ההון בחברה - קולה של המפלגה לא נשמע. ולכן אל נתפלא שלא רואים צעירים הנוהרים לשורותיה. הם זקוקים לאידיאליים שיאמינו בהם.

מפלגת עבודה אמיתית צריכה להשמיע את קולה הרם והצלול נגד הריאקציה של הימין, לדבוק בערכיה ולהציג את עצמה כאלטרנטיבה שפויה, דמוקרטית, ליברלית, כתקווה לציבור מיואש. מפלגת עבודה אמיתית צריכה להגיד לא, כדבר מובן וברור, לרעיון המדינה האחת.

מפלגת עבודה אמיתית צריכה להשמיע את קולה נגד מדיניות הכוח המעורטל בכל התחומים: אלימות נגד העניים והחלשים, נגד מיעוטים, נגד נשים, נגד הזרים, נגד הגמלאים, נגד הנכים, נגד המורים, נגד הרופאים, נגד החינוך, נגד כל מה שנחשב בעיניי כאנושי.

מאז שנת 1999, שבה זכינו בראשות הממשלה אבל ירדנו בפעם הראשונה מ-30 מנדטים, בחרנו תשעה יושבי ראש למפלגה – בממוצע יו"ר חדש לכל שנתיים - והמפלגה ממשיכה לדשדש במספר מנדטים שלא מתקרב להפיכתה מחדש למפלגה הראשונה בכנסת.

כל עוד לא נבין שהמטרה אינה סידור עבודה לבכירים אלא חשבון נפש נוקב ואמיתי לבירור סיבות הכישלון, שניתוח קוסמטי אינו תחליף לטיפול במחלה סופנית, לא תהיה תקומה ולא תהיה התחדשות. כל עוד לא נבין שהבטחה לציבור משמעותה ברית חוזית מחייבת – לא יאמינו לנו גם אם נדבר אמת.

מבחינתי אין משמעות לבחירת יושבי ראש מתחדשים מבלי לדבוק באידיאולוגיה ובקבוצת מנהיגות, כי זה אינו אלא המשך האשליה והישג כוחני למי שיש לו תעוזה להציג פשרה אידיאולוגית כהישג פוליטי. הגיע הזמן להגיד את האמת לציבור: מפת הקבע מחייבת פשרה טריטוריאלית שתבטיח את קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית עם רוב יהודי ברור.

בשכונה שבה גדלתי (מעברת אשקלון) יחד עם הוריי ושבעת אחיי ואחיותיי, למדנו להיות מנומסים, נאמנים ומאמינים, ולהגביל את כבודנו האישי כדי לא לפגוע בכבוד אחרים. טוב יעשה היו"ר הנוכחי אבי גבאי, לעצמו ולמפלגה, אם יזמין את ציפי לבני לחזור למסגרת המחנה הציוני, ויתייעץ עם ותיקי העבודה שאין להם שאיפה מפלגתית.

מה שדרוש למפלגה זה לא מינוי פלוני לשר, אלא חזון שיענה למציאות חדשה בעידן הפוסט מודרני; חזון שיחזיר לדור הצעיר במה להאמין; חזון אמיץ שיציג בפני הציבור את האמת ללא מורא – שלפיו מפת הקבע תחייב חזרה לגבולות 67' פחות או יותר; חזון שיתקן אפליות העבר, שיבטיח קיום, חינוך ושוויון. חזון שילחם בשחיתות ההורסת את המדינה מבפנים.

ומה שדרוש עוד זה לא איש שייבחר מתוך שישה או שבעה או שמונה מתמודדים, כל אחד יפה בעיני עצמו יותר מחבריו האחרים. אלא דרושה הנהגה מלוכדת, סולידרית, מאמינה בדרכה, ומחויבת מוסרית לפעול כקולקטיב, להגשמת החזון של מפלגתה.

כל עוד לא תהיה הכרה בצורך החיוני הזה, לא תחזור המפלגה למה שהייתה כשהקימה את המדינה, והסוף נראה באופק - סופה של תנועה כגוף פוליטי משפיע, מדריך ומוביל.