חשש להכריע לגבי ה"מסתננים", סגר את המרכולים: סיכום כהונתו של אריה דרעי
הטיפול שלו בזרים מאפריקה כלל הסכם גירוש שהוכחש קיומו, והסכם עם האו"ם שבוטל. הליך הבחירות לרשויות המקומיות התנהל מצוין חוץ מפארסה טכנולוגית מביכה. סיכום עבודת שר הפנים שחזר לתפקיד אחרי הפרשה ההיא לפני 22 שנה
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר עם מינויו של שר הפנים החדש-ישן כי שתי המשימות המרכזיות שעומדות בפניו הן "מניעת כניסת מסתננים והוצאתם מישראל" ו"שינוי גבולות של רשויות לטובת חלוקה צודקת יותר של כספי הארנונה". ואכן, שני הנושאים הללו עמדו במרכז כהונתו של דרעי כשר הפנים בממשלה ה-34, אך לא רק הם.
"מסתננים" כבר לא נכנסים יותר, אבל גם לא ממש יוצאים
נפתח בשורה התחתונה: בתחילת כהונתו של דרעי שהו בישראל 43,186 זרים שחצו באופן לא חוקי את הגבול ממצרים לישראל, כמעט כולם מאריתריאה וסודן, המכונים "מסתננים". נכון לסוף ספטמבר 2018 נותרו בישראל 34,370 אריתריאים וסודנים (בשני הנתונים לא נכללים ילדים שנולדו בישראל).
מצד אחד – המטרה של בלימת כניסתם של הזרים מאפריקה לישראל הושגה באופן מלא, אך הדבר קרה עוד הרבה לפני כניסתו של דרעי לתפקיד, כבר בסוף שנת 2012, עם סיום הקמת הגדר בגבול שבין ישראל ומצרים. מצד שני – מספרם בישראל קטן במהלך כהונתו של דרעי ב-20% בלבד, למרות כל התמריצים החיוביים והשליליים שהממשלה הפעילה כדי לגרום להם לעזוב.
הכלי המרכזי שבו הממשלה השתמשה לצורך כך בתחילת כהונתו של דרעי היה מתקן השהייה "חולות" שהוקם בסוף 2013 בנגב, ואליו נשלחו אריתריאים וסודנים ללא משפט, במטרה מוצהרת להמאיס עליהם את החיים בישראל. אלא שכחצי שנה לפני שדרעי נכנס לתפקידו בג"ץ פסל בפעם השלישית סעיפים בחוק המאפשר את פעולת המתקן, בנימוק של פגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם, וקיצר לשנה את התקופה המרבית שניתן להחזיקם במתקן.
דרעי, שהגיע למסקנה כי בתנאים הללו המתקן לא משיג את תכליתו, הורה בחודש נובמבר 2017, ביחד עם השר לביטחון פנים גלעד ארדן, על סגירתו – החלטה שאושרה בכנסת כחודש לאחר מכן.
במקביל הממשלה הודיעה שחתמה הסכמים עם "מדינות שלישיות", רואנדה ואוגנדה, לקליטת אריתראים וסודנים שיועברו אליהן בכפייה ובכך החלה ביישום "תוכנית הגירוש", שהייתה אמורה לצאת אל הפועל החל מאפריל 2018. דרעי, שאחראי מתוקף תפקידו על רשות האוכלוסין וההגירה, היה אמור להיות השר שמוביל את התוכנית.
פקידי הרשות החלו כבר בחלוקת צווי הגירוש לזרים, מתקן חולות נסגר ומנהל אכיפה וזרים גייס פקחים נוספים לצורך תפיסת המיועדים לגירוש - אך אז התברר ששתי המדינות שאמורות לקלוט אותם, לטענת הממשלה על פי הסכם שנחתם עמן, מכחישות את עצם קיומו של הסכם שכזה ולא מוכנות לקלוט אנשים שיועברו אליהן כנגד רצונם.
מדיניות של חשש מהכרעה
בלית ברירה, ראש הממשלה פנה לאפיק אחר וגיבש מאחורי הקלעים, באמצעות ראש המטה לביטחון לאומי, מאיר בן שבת, הסכם עם נציבות הפליטים של האו"ם, לפיו חצי מהזרים מאפריקה יועברו למדינות מערביות והיתר ייקלטו בישראל.
אך בעקבות ביקורת שנמתחה על ההסכם מהימין ומצד פעילים למען גירוש הזרים – נתניהו חזר בו מההסכם, שעות לאחר שהודיע עליו במסיבת עיתונאים חגיגית. דרעי, וגם מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, פרופ' שלמה מור יוסף, אמרו מאז כמה פעמים, גם בפומבי - כי ההסכם היה הפתרון הטוב ביותר לסוגיה וביטולו היה טעות.
הבעיה הגדולה ביותר שדרעי לא הצליח לפתור היא התרכזותם של אוכלוסיית הזרים בשכונות דרום תל אביב, החלשות ממילא. העומס שכמות כה גדולה של מהגרים במעמד סוציו-אקונומי נמוך מאוד מטיל על התשתיות הפיזיות, החברתיות והממסדיות באזור גובה מהם ומשכניהם הישראלים מחיר כבד.
על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה מלפני כשנה, בדרום תל אביב מרוכזים כ-14 אלף זרים מאריתריאה וסודן, יותר משליש מסך אוכלוסיית הזרים מאפריקה בישראל. כיום אין על הפרק תוכנית להוצאת הזרים מאפריקה מישראל, ברצון או בכפייה, ואף לא לפיזורם ברחבי הארץ. הזעם של תושבי דרום תל אביב שדורשים את גירוש הזרים מופנה בעיקר לדרעי וכמה מהם אף שרפו את תמונתו בהפגנה בחודש אוגוסט 2018.
בהיעדר כל תוכנית כוללת לטיפול בסוגיה - "חוק הפיקדון" שנכנס לתוקף במאי 2017, אמור לשמש כתמריץ העיקרי לעזיבתם של הזרים מאפריקה. החוק, שדרעי אחראי על יישומו, מחייב מעסיקים לנכות 20% משכרם של הזרים מאפריקה - סכום שאותו הם יכולים לפדות רק בעת עזיבתם את ישראל, במטרה לתמרצם לעשות זאת.
אך רוב המעסיקים לא מפרישים את הסכום, והחוק אינו נאכף, כפי שהודו נציגי רשות האוכלוסין וההגירה בדיון בוועדת הפנים של הכנסת באפריל 2018. מצד שני, ארגוני זכויות האדם מדווחים כי ברבים מהמקרים שהמעסיקים לכאורה הפקידו עבור הזרים את הכספים, הם לא קיבלו אותם כשעזבו.
מבקר המדינה יוסף שפירא פרסם דו"ח מיוחד בנושא במאי 2018, שבו פירט שורת מחדלים, שהבולט בהם הוא העיכוב המתמשך והלא סביר בבדיקת בקשות המקלט של הזרים מאפריקה. בסיכומו של דבר - נראה שגרירת הרגליים של רשות האוכלוסין וההגירה אינה מקרית והיא תוצר של מדיניות שחוששת להכריע, לכאן או לכאן והאחריות לכך היא במגרש של דרעי.
כישלון היוזמה לאיחוד לרשויות והחלת חלוקה מחדש של שטחי הארנונה
אם תשאלו את דרעי, זו גולת הכותרת של עשייתו בקדנציה האחרונה. דרעי, שמיקד את קמפיין הבחירות הקודם של מפלגתו ב"שקופים", ראה בפעילותן של הוועדות הגיאוגרפיות לצדק חלוקתי, שהקים לפני כשנה, את ספינת הדגל של המשרד.
המטרה – חלוקה שווה יותר של רווחים בין רשויות עשירות ועתירות שטח שמקבלות ממפעלים, שטחי מסחר ומוסדות שונים המצויים תחת תחום שיפוטן כספים המתחלקים על מספר תושבים קטן, לבין רשויות עניות, שמספר תושביהן רב יותר אך אינן מתברכות ב"משאבי ארנונה" דומים.
בשנת 2018 המדיניות הגיעה להבשלה מלאה, כשהוועדות הגיאוגרפיות העבירו שטחים בגודל של כ-53 אלף דונם בין רשויות מקומיות, בהשוואה לכמות שנתית של כ-10,000 דונם בשנים עברו. בין השטחים הבולטים שהועברו נמנים כ-13 אלף דונם בשטח ללא שיפוט לאשדוד, לשם הקמת הנמל החדש, וכ-2,700 דונם מהמועצות האזוריות שדות דן וחבל מודיעין ללוד, לשם הקמת מתחמי מגורים ותעסוקה.
באשר לחלוקת הכנסות מארנונה, הוועדות המליצו בין היתר לחלק את ההכנסות מהבסיסים תל נוף ומרר, שעד לשנה האחרונה היו של המועצה המקומית ברנר - גם בין גדרה, מזכרת בתיה וקריית עקרון.
במקביל, לאחר שנים של ניסיונות, הכירו במשרד הפנים בכישלון היוזמה לאיחוד רשויות, שנועדה בין היתר למזג רשויות חלשות עם חזקות ולסייע לתושביהן.
תוכניות האיחודים, שנכשלו בעיקר בשל התנגדות הרשויות עצמן והשלטון המקומי, הוחלפו בהקמתם של אשכולות אזוריים, שמאגדים רשויות שכנות שמשתפות פעולה בתחומים כמו חינוך, תברואה, רווחה ועוד. בעקבות הצלחת התוכנית, לחמשת האשכולות הקיימים (גליל מזרחי, בית הכרם, גליל מערבי, נגב מערבי ונגב מזרחי) יצטרפו בשנה הקרובה חמישה אשכולות נוספים (כנרת והעמקים, הגליל והעמקים, המפרץ, השרון ושורק דרומי) והיד עוד נטויה.
הבחירות לרשויות המקומיות: ההליך היה המוצלח, האתר קרס
הבחירות לרשויות המקומיות מתקיימות אחת לחמש שנים ועל כן לא כל שר פנים זוכה לנהל את המערך המורכב הזה במהלך הקדנציה שלו. דרעי קיבל את ההזדמנות לקראת סוף הקדנציה, באוקטובר 2018, ועמד במשימה בהצלחה חלקית.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה אוחדו הבחירות בערים ובמועצות המקומיות עם אלה של המועצות האזוריות כך שהן התקיימו ב-251 מתוך 257 הרשויות המקומיות. מצד אחד הליך הבחירות עצמו, הנרחב שנערך אי פעם בישראל, עם מספר שיא של 6,653,808 בעלי זכות הצבעה עבור 863 מתמודדים לתפקיד ראש הרשות המקומית וכ-3,400 רשימות למועצות – נוהל ללא תקלות מיוחדות וזהו הישג גדול.
מצד שני – העברת המידע לציבור לקתה בחסר, בלשון המעטה. שמות המועמדים לראשות הרשויות ושמות הרשימות המתמודדות למועצות פורסמו באתר משרד הפנים שעות בודדות לפני הבחירות ובניגוד לחוק, הרשימות עצמן, על כלל המתמודדים בהם ומיקומם, לא פורסמו. אך זה היה רק מתאבן לפארסה הגדולה שהתרחשה בליל הבחירות עצמו, כשלאזרחים לא הייתה אפשרות לראות את התוצאות בעקבות קריסת האתר.
וכך, למרות שמשרד הפנים התפאר במשך שבועות בטכנולוגיה שרכש ובאמצעותה ניתן יהיה לגלוש מכל מכשיר לאתר שיציג את התוצאות בזמן אמת על גבי מפה אינטראקטיבית, בפועל לא הייתה מפה ולא הוצגו כלל תוצאות רשמיות ומעודכנות באתר עד כשבוע לאחר הסיבוב הראשון. גם התוצאות שבכל זאת נמסרו במהלך הלילה ממשרד הפנים לכלי התקשורת היו שגויות בחלקן, ובעקבות זאת המשרד הפסיק לחלוטין להעביר נתונים במשך ימים ארוכים לאחר יום הבחירות.
מאוחר יותר התברר כי הסיבה למחדל הייתה תקלה בשירותי הענן של החברה האמריקנית Esri שהקימה את האתר עבור משרד הפנים והיא תוקנה עד לסיבוב השני שנערך שבועיים לאחר הראשון, אך מכל החוויה הטכנולוגית נותר טעם מר.
סערת חוק המרכולים ופתיחת עסקים בשבת
באופן יחסי ובשונה מהצפוי, כהונתו של דרעי כשר הפנים, בהיותו יו"ר מפלגה חרדית, לא התאפיינה במחלוקות רבות על סוגיות של דת ומדינה. עם זאת, השבת הייתה נושא שסביבו דרעי נכנס לעימות במגרש הפוליטי והציבורי וגם מול מרכז השלטון המקומי וראשי רשויות רבים, אך נראה כי נגרר אליו והיה מעדיף להימנע ממנו.
דרעי, כמו קודמיו סילבן שלום וגדעון סער, התחמקו מלאשר או לפסול את התיקון לחוק העזר העירוני שעבר בתל אביב ומאפשר פתיחתם של מרכולים בשבת בעיר. תפוח האדמה הלוהט הזה המשיך להתגלגל, עד שבאוקטובר 2017 בג"ץ אישר באופן סופי את התיקון בעצמו, כשהוא מותח ביקורת על ההשתהות של דרעי בנושא.
השינוי המהותי הוא שבעוד שעד אז העיריות נהגו לאכוף את איסור פתיחת העסקים בשבת באופן חלקי ותוך כדי "עצימת עין" בהתאם לאופי הרשות המקומית, בשלב הזה - הותר לראשונה למאות בעלי עסקים לפתוח אותם בשבת בתל אביב, עם חותמת רשמית של בית המשפט העליון.
דרעי הבין כי אם לא יתערב במהרה, עיריות נוספות רבות ילכו בדרכה של תל אביב, והחליט שיש צורך בחוק שיאפשר לו לפסול חוקי עזר שיתירו פתיחת עסקים בשבת וימנע מקרים דומים בעתיד. וכך נולד "חוק המרכולים", או בשמו הרשמי, החוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (חוקי עזר בעניין פתיחתם וסגירתם של עסקים בימי מנוחה).
החוק קובע כי חוקי עזר בעניין פתיחתם של פיצוציות, מרכולים, סופרמרקטים שכונתיים וקיוסקים בימי מנוחה יהיו כפופים להסכמה של שר הפנים, שתינתן רק אם הדבר נדרש לצרכים חיוניים. החוק עוסק רק ברשויות שחוקקו בעבר איסור על פתיחת עסקים בשבת ומבקשות להתיר את פתיחתם.
החוק אושר בינואר 2018 לאחר סערה ציבורית ופוליטית, ברוב זעום של 58 תומכים מול 57 מתנגדים. בין המתנגדים היו גם חברי הכנסת של "ישראל ביתנו", שהייתה חברה אז בקואליציה. חברי קואליציה נוספים התחמקו מהשתתפות בהצבעה.
בניסיון להקדים את החוק ולא להיות כפופות לאישור שר הפנים, אישרו כמה ערים בהליך בזק, ימים לפני אישור חוק המרכולים, חוק עזר שיתיר את פתיחתם בשבת. אך מכיוון שבידי שר הפנים סמכות להודיע על עיכוב החוק עד 60 יום מאישורו על ידי הרשות המקומית, העירייה היחידה שהוחרגה ממנו היא תל אביב, שבג"ץ אישר את חוק העזר שהעבירה מספיק זמן לפני כן.
וכך, כצפוי, דרעי פסל את חוקי העזר שמתירים פתיחת עסקים בשבת ועברו זמן קצר לפני אישורו של חוק המרכולים, בין היתר בערים מודיעין, ראשון לציון, גבעתיים, הרצליה וחולון. הן כצפוי עתרו נגד ההחלטה לבג"ץ, שטרם הכריע. דרעי מסיים את כהונתו כשהנושא הנפיץ, שהפך בעקבות חוק המרכולים לסוגיה משמעותית בבחירות ברשויות מקומיות רבות, טרם הגיע להסדרה שמקובלת על כל הצדדים.
לארה אל קאסם ופרשת השחיתות החדשה
דרעי, בשיתוף עם השר לביטחון הפנים, נושאים אסטרטגיים והסברה, גלעד ארדן, הובילו במהלך הקדנציה האחרונה מדיניות חדשה של סירוב כניסה לישראל של פעילים התומכים בחרם על ישראל (BDS) ואף גירושם. המדיניות כשלעצמה גררה ביקורת ציבורית מצד שמאל של המפה הפוליטית, כמו גם ארגוני זכויות אדם ומשפטנים, אך דרך יישומה, שכללה לעיתים תשאולים בגוון פוליטי במעברי הגבול ואף הובילה לכמה מבוכות דיפלומטיות – היא זו שעוררה סערות חוזרות ונשנות בשנתיים האחרונות.
כבר באוגוסט 2016 דרעי וארדן החליטו על הקמת צוות משותף שיפעל לאתר את מאות הפעילים בעד החרם הנמצאים בישראל וימנע כניסה עתידית של נוספים. בדצמבר 2016 המדיניות יושמה לראשונה כשרשות האוכלוסין וההגירה סירבה את כניסתה לישראל של תיירת על רקע "פעילות נגד ישראל וקידום חרמות כלכליים, תרבותיים ואקדמיים נגדה".
במרץ 2017 יוזמתם של השרים קיבלה חיזוק לאחר שהכנסת אישרה תיקון לחוק הכניסה לארץ, שקובע כי לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה מכל סוג שהוא לאדם שאינו אזרח ישראל או תושב קבע בישראל, אם הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל עבורם, פרסם ביודעין קריאה פומבית להטיל חרם על מדינת ישראל או התחייב להשתתף בחרם. יחד עם זאת, בידי שר הפנים שמורה על פי החוק החדש הזכות להעניק אשרה ורישיון ישיבה "מטעמים מיוחדים". על בסיס החוק הזה גיבשה רשות האוכלוסין וההגירה "רשימה שחורה" מתעדכנת של פעילי חרם וכמות סירובי הכניסה שלהם הלכה ותפחה.
המקרה שזכה לתהודה הגדולה ביותר היה של הסטודנטית האמריקנית לארה אל-קאסם, שהגיעה לישראל כדי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אך נעצרה עם נחיתתה בנתב"ג לאחר שדרעי וארדן סירבו את כניסתה לארץ בטענה כי מדובר בפעילת BDS.
אל-קאסם הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, בטענה כי אינה פעילת חרם וכי היא לא קוראת לחרם כנגד ישראל, ושם נקבע כי עמדת משרד הפנים הייתה לגיטימית. היא ערערה פעם נוספת, לבית המשפט העליון, שביטל את ההחלטה ואיפשר את כניסתה ולימודיה באוניברסיטה העברית. דרעי מתח ביקורת קשה על החלטת בית המשפט וכינה אותה "חרפה".
22 שנים אחרי, ושוב דרעי חשוד בפרשת שחיתות, שהמשטרה המליצה לפני כחודשיים להעמידו לדין בגינה. אם, כמו בפעם הקודמת, יוגש נגדו כתב אישום, הוא לא יוכל יותר לכהן בממשלה, כך שהקדנציה הזאת כשר פנים, על הישגיה ומחדליה, תהיה המורשת שישאיר לבאים אחריו בתפקיד.
לפנייה לכתב/ת 
