נושאת המטוסים האבודה של המרכז-שמאל
ישראל משוועת לאלטרנטיבה לביבי, אבל מנהיגי המרכז-שמאל לא מסוגלים להתכנס בחדר, להסתכל זה לזה בלבן של העין, ולהגיד: בואו נתאחד
מערכת הבחירות עדיין מצויה בשלב הפנימי כשרוב רובו של הקשב הפוליטי הוא לתוך המפלגות וגיבוש הרשימות. השלב החיצוני יתחיל באופן משמעותי רק לאחר הגשת הרשימות. בשלב הפנימי יש תנועה פעילה גם בתוך הגושים. - הימני והשמאלי. ניתן לדמות את האירוע לתנועת צי ספינות בים הפתוח. בימין אנו עדים לקיומה של נושאת מטוסים העומדת בראש הכוח ומסביבה מספר ספינות משמר קטנות הפועלות כל העת לאגף ולכתר אותה. כל זאת לא מתוך ניסיון לתפוס את מקומה אלא כדי לשמור ולשמר את כוחו המצרפי של הצי הימני. היריקה בצלחת הבית היהודי של בנט ושקד איננה איום אלא לכל היותר תוספת של עוד ספינה קטנה. כך גם ליברמן והדתיים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
לעומת זאת, בשמאל יש תנועה לא מאורגנת ולא מסודרת של אוסף ספינות משמר. מפלגת העבודה, שבאופן מסורתי עד לבחירות האחרונות שאפה להיות נושאת המטוסים, הפכה להיות ספינה קטנה, תוך שבמו ידיה היא מפצלת את כוחה ומרחיקה עוגנים מסורתיים. בינתיים, יתר הספינות מתנגשות אחת בשנייה ומפריחות בלוני איחוד. אם השמאל היה רציני הוא היה מקשיב לליגיונר הצרפתי שארל דובואה שאמר: "הדבר החשוב הוא להיות מסוגל בכל רגע להקריב את מה שהננו, בתמורה למה שאנו מסוגלים להיות".
יש שתי אפשרויות בלבד: איחוד בין לפיד לגנץ שיכול להפוך לספינת משא, או איחוד בין כולם שיהפוך לנושאת מטוסים. הסבירות לאפשרות השנייה היא נמוכה.
ובהיעדר נושאת מטוסים אין ניצחון בבחירות. כשרבין החליף את פרס לפני בחירות 92 מפלגת העבודה חזרה להיות כוח משמעותי וניצחה את הליכוד. כשנתניהו קרס בשלהי כהונתו הראשונה, ברק סחף לניצחון חסר תקדים עם נושאת המטוסים ישראל אחת, שחיברה בין מפלגת העבודה, גשר ומימד. כשאריק שרון ביקש להוביל מדיניות מתונה יותר הוא פיצל את הליכוד והקים את קדימה, שאפשרה לאהוד אולמרט לנצח את הבחירות. ולפני ארבע שנים האיחוד הרצוג-לבני, שבא מאוחר מדי ומעט מדי, הביא בכל זאת 24 מנדטים.
בכל יתר הפעמים הליכוד ניצח, אבל מנהיגי השמאל מסרבים להבין. ונשארים באופוזיציה. או לכל היותר שותפים לקואליציה שמונהגת על ידי נושאת המטוסים הימנית.
אנחנו מדינה מוזרה. שברנו את מודל המפלגה הגדולה, חיסלנו את השיח האידיאולוגי, הקצוות מנהלים אותנו, הממשלה מתקשה לעבוד ולדאוג לצורכי האזרח, המערכת המשפטית חוקרת ארבעה ראשי ממשלה מכהנים ברצף, רבים חוששים להצטרף לפעילות פוליטית, והשאלות החשובות ביותר על החיים בארץ שלנו כבר לא נשאלות. ומטבע הדברים תשובות אין. חיים במציאות מדומה.
בתנאים האלה יש למחנה המרכזי–שמאלי הזדמנות יוצאת מן הכלל. ראש הממשלה מסובך בחקירות, סקטורים שלמים בחברה אינם שבעי רצון, תחומים רבים דורשים שינוי, נושאים חשובים לא מטופלים. מנהיגי המחנה הזה יכולים לייצר חלופה וליצוק תוכן אמיתי ומשמעותי למערכת הבחירות הזו. הרי אין ביניהם הבדלים אידיאולוגיים. כולם מסכימים שצריך פתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים. כולם מסכימים שצריך לייעל את המערכת הממשלתית, לבצע רפורמות חברתיות, לחזק את מערכות הרווחה, הבריאות והחינוך. המצע שלהם דומה כמעט בכל דבר, ואם יש הבדלים הם פתירים. האיחוד האידיאולוגי–ערכי קיים בפועל. רק האנשים מונעים אותו. והאגו שלהם.
דמיינו לעצמכם שמנהיגי המפלגות האלה שמים את העניינים האישיים בצד, מתכנסים בחדר סודי, רק הם, ללא תקשורת, עוזרים או יועצים. ללא מתווכים. מסתכלים אחד לשני בלבן של העיניים ואומרים אחד לשני: "מה שקורה כאן גדול יותר מכל אחד מאיתנו. השאלה מי הכי מתאים ומי יזוז הצידה. לא יוצאים מהחדר לפני שמתאחדים". נשמע כמו מדע בדיוני? אכן.
נלסון מנדלה אמר פעם: "אם תדבר לאדם בשפה שהוא מבין, תגיע לשכלו. אם תדבר אליו בשפת אמו, תגיע ללבו".
פוליטיקה היא מערכת יצרית של רגשות ואינטרסים. הלב של הבוחר משמעותי מאוד בבחירה שלו. היא מחייבת גם תבונה וחכמה אבל בעידן הנוכחי המעז הרגשי מנצח. המרכז–שמאל הישראלי לא חווה התרגשות אמיתית מעוררת שינוי כבר שנים רבות. הוא מצוי במין תרדמת של "אין סיכוי לשנות".
איחוד משמעותי של כוחות המרכז-שמאל יכול להפוך להיות אירוע רגשי מאוד, כזה שמעורר, מייצר תקווה, הופך לסיכוי אמיתי. אם הם יצליחו לייצר את נושאת המטוסים הם יסחפו המונים. איחוד כזה יכול לייצר התרגשות אזרחית שיכולה להפוך ל-30 מנדטים ויותר ולהביא לניצחון בבחירות.
הימין בישראל הבין מזמן שהמשחק רגשי בעיקרו. השמאל התבוני עדיין מתנהג כמו סטודנטים באוניברסיטה שמתווכחים על תאוריה לא מעשית. והתוצאה ידועה מראש.
- עובד יחזקאל הוא יועץ אסטרטגי, היה מזכיר הממשלה בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
