בטוב, ברע ובחקירה: הבייס הוא העדר. האזינו לפודקאסט הפוליטי של ynet
מה ההבדל בין הבייס של נתניהו לזה של כל השאר? מי מחזיק את הבייס הזה, המנהיג או המפלגה? וכמה מהגנרלים שמציפים כעת את המערכת הפוליטית הם באמת פוליטיקאים ראויים? "סופרים קולות" - פרק 4
על מה דיברנו?
0:37 - הבייס של נתניהו, וזה של כל השאר
6:30 - מצעד הגנרלים של בחירות 2019
הגיע הזמן לדבר על המילה הזאת, "בייס", שאנשים זורקים כל הזמן לאוויר. מה זה אומר בעצם? מדובר באיזשהו שיוך אורגני ברמה הפוליטית: קבוצה קבועה ונאמנה, בעלת ערכים ייחודיים, שמפגינה נאמנות בבחירות. התפיסה היא שמכאן רק מרחיבים את קהל התומכים.
לא פעם אנחנו משתמשים במילה הזו כדרך לעקוץ את ראש הממשלה נתניהו, שנהנה מאיזשהו עדר שנוהר אחריו, בטוב, ברע ובחקירה. אבל גם למפלגת העבודה יש איזשהו בייס - אנשים שלא משנה מה ישימו אמת בקלפי, כי ככה הם התרגלו. למה לא מזלזלים בהם?
גםם אצל החרדים ואצל ליברמן אנחנו רואים את זה. כולם מנסים "לשמר את הבייס". מפחדים לעצבן את הבייס. אבל שווה להזכיר בהקשר הזה את יש עתיד. מפלגה חדשה, מתמודדת במערכת הבחירות השלישית שלה בסך הכול - ובכל זאת מצליחה לייצר לעצמה בייס. איך שאתה לא הופך את המפה הפוליטית, לא משנה מי נכנס ומי יוצא - יש עתיד עומדת על 9-8 מנדטים.
בעבר דובר על כך שבאיזשהו אופן, הבייס קשור למפלגה. אנשים יצביעו מחל או אמת, כי זה מה שהם ספגו בבית. בשנים האחרונות עושה רושם שהמנהיגים, הדמויות המרכזיות שמובילות את המפלגות - הם-הם שמחזיקים את הבייס. זה ככה לפחות במקרה של נתניהו ושל לפיד - אבל במקרה של מפלגת העבודה למשל, זו המפלגה עצמה.
האם הבייס הזה מספיק? "למעשה מאוד קשה לנצח בחירות כשאתה מתבסס רק על אותם מצביעי ליבה, ולכן בדרך כלל אנחנו מחפשים לפרוץ את הבייס וללכת אל אותם קולות צפים ולהציג אסטרטגיה שמגיעה גם אליהם", אומרת נטלי סולון, סוקרת ומומחית לדעת קהל. "יחד עם זאת, במקרה של נתניהו, הבייס הימני הוא מאוד גדול - ולכן הוא לא בהכרח צריך לפרוץ ולחפש את אותם קולות צפים".
מצד אחד אתה לא יכול בלי הבייס, הוא נקודת הפתיחה הטובה ביותר שלך. מצד שני, אם אתה שואף לשלטון, אתה חייב לפנות לקהל רחב יותר. איך עושים את זה? אבי גבאי אמר באחד הכנסים הראשונים שלו ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודי". זה קומם עליו את הבייס והוא נדרש לסיבוב פרסה.
נתניהו עצבן את הבייס שלו כשהביא מתווה מסתננים שלא עבר להם טוב בגרון, ונאלץ גם הוא לעשות פניית פרסה. אז מצד אחד המנהיגים עושים הכל כדי לפרוץ לקהל אחר - ומצד שני מנסים איכשהו לשמור על הבייס. ליברמן לא מתעסק עם הבייס שלו, וכך המצב גם במפלגות החרדיות. הבייס הוא קודש הקודשים, בלעדיו אין מפלגה.
ועדיין צריך להדגיש - נתניהו הוא שפיצח את הנושא הזה של הבייס. האנשים האלה לא רק מצביעים בשבילו: הם גם מתעצבנים בשבילו, כועסים בשבילו ונעלבים בשבילו, ומרגישים כאילו שכשפוגעים בו - התקשורת, הפרקליטות - הם פוגעים גם במצביעים עצמם. וזה קסם מסוים, לייצר בפוליטיקה הישראלית תחושה של שותפות גורל עם המצביעים שלך. זה בייס שאין כמוהו. במובן הזה, המותג נתניהו עולה בכמה דרגות על המותג ליכוד.
גנרל. פוליטיקאי?
בעבר, רמטכ"ל או אלוף היו יוצאים מצה"ל, מיד מצטרפים לפוליטיקה, וכולם היו מוחאים כפיים ונוהרים אחריו. חוק הצינון הרג את התופעה הזו - אבל היום אנחנו עדים לקמאבק הגדול של אנשי הצבא לתוך הפוליטיקה. מישהו צריך אותם באמת?
במובן מסוים, נראה שאין ברירה אחרת. כבר כמה שנים בונים פה את הקו הזה שבלי ביטחון אין פה זכות קיום, ושהמדינה צועדת על ביטחונה. נתניהו אולי היה הראשון לעשות את זה - ורץ בשני מסלולים מקבילים: האחד - קמפיין ביטחון שמחלחל לכל פינה במדינת ישראל, והשני - חוק הצינון לגנרלים, שמותיר אותו כביטחוניסט היחיד בזירה.
ההנחה הייתה שגנרלים שיצאו מהמערכת ויגיעו לשוק הפרטי לא ירצו להיכנס לפוליטיקה אחר כך. אבל מה שאנחנו רואים עכשיו זה שגנרלים שיצאו החוצה והיו בשוק החופשי - חוזרים. הרבה מהם סובלים מאותה בעיה: הם לא פוליטיקאים, וכולם מתרסקים על קרקע המציאות פעם אחר פעם. כולם היו בטוחים שהם ראש הממשלה הבא, כולם כיוונו גבוה - והרבה מהם סיימו עם מפלגות קטנות שלא עוברות את אחוז החסימה. אלה אנשים שמבינים פוליטיקה?
אלה אנשים שאולי יכולים לתרום לפוליטיקה, אבל העובדה היא שהמסר הזה לא כל כך מרשים את הציבור. מצד אחד יש כאן שיח ביטחוני שאי אפשר בלעדיו, אבל מצד שני זה לא מספיק. רק כשמגיע שחקן חדש, שמשלב כמה דברים שמבחינה ציבורית הם כן סוג של נכס, כמו בני גנץ - אז באחוזי ההתאמה לראשות הממשלה הוא נמצא די גבוה בטבלה. מבחינת המנדטים הוא עדיין לא ממצה את כל הפוטנציאל שלו, אבל הוא כן נתפס בעיני הציבור כמועמד לראשות ממשלה, ובעניין הזה - לנתניהו בהחלט יש סיבה לדאגה.
לפנייה לכתב/ת 
