מלכוד 22 של הפריימריז
42 שנה אחרי שהחלו בחירות מקדימות במפלגות בישראל כבר ברור שמדובר בשיטה רחוקה משלמות. חומר למחשבה בדרך לקלפיות הליכוד היום
הבחירות המתקרבות מעלות מחדש את השאלה מהי השיטה הטובה ביותר לבחירת רשימת המועמדים לכנסת. עד הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 היו מקובלות שתי שיטות. האחת, בחירת המועמדים על ידי ועדה מסדרת המורכבת מקבוצה מצומצמת של חברי מרכז, בדרך כלל מקורבים לראש המפלגה. השנייה: ראש המפלגה היה בוחר את רשימת המועמדים. שתיהן גרמו לחוסר מוביליות בצמרת המפלגות וחסמו כניסתם של מועמדים חדשים וראויים לכנסת.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מפלגת ד"ש בראשות יגאל ידין הובילה את השינוי. לראשונה בישראל נערכו בחירות מקדימות (פריימריז) שהועתקו מהשיטה בארה"ב. שיטה זו, שתחילתה בחוק שנחקק במדינת ויסקונסין ב-1902, נועדה לעקוף את המנגנון של קבוצות אינטרסים שהשתלטו על המפלגות. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, כל מי שהתפקד לד"ש ושילם 15 לירות היה רשאי להשתתף בפריימריז (בנוסף לתשלום דמי חבר בסך חמש לירות לחודש). האפשרות להיות שותף בקבלת החלטות לגבי רשימת המועמדים הובילה להתפקדות המונית. לפעמים התפקדו בין 500 ל–1,000 איש ביום.
ביום הבחירות הכתירו אמצעי התקשורת את המהלך כ"דמוקרטיה בהתגלמותה", אבל החגיגה הייתה מוקדמת. ד"ש הייתה מורכבת מחמש קבוצות שונות שבראשיהן עמדו יגאל ידין, אמנון רובינשטיין, מאיר עמית, שמואל תמיר ושמואל טולדנו. חלק מהקבוצות הכינו רשימות מומלצים שאותן הפיצו בין הפעילים, ומועמדיהן של קבוצות שלא הכינו רשימה נכנסו למקומות לא ריאליים.
בנוסף, תשלום דמי החבר הסמליים וההשתתפות ההמונית הובילו לזיופים והונאות ברישום החברים, ומאות טפסי התפקדות התגלו כשקריים. יתרה מזו, חלק ניכר מהמתפקדים הפסיקו לשלם את דמי החבר, כלומר, הם התפקדו רק למטרת קידום מועמדים בבחירות המקדימות. המאבקים בין הקבוצות השונות כללו הכפשות והשמצות הדדיות שהובילו, עוד לפני הבחירות, לירידה בתמיכת הציבור במפלגה.
במערכת מפלגתית, כאשר אחת עוברת לשיטת בחירות מקדימות, האחרות נוטות ללכת בעקבותיה, ואמנם השיטה הגיעה לעוד מפלגות בישראל. אבל במהלך השנים מאז קמו מפלגות חדשות שמרביתן, במיוחד בתחילת דרכן, חזרו לשיטה הישנה שבה המנהיג מהווה ועדת מינויים ובוחר את האנשים שאיתם הוא רוצה להגיע לכנסת.
התהליך נבע מכך שמעבר ליתרונות הברורים של השיטה, יש בה גם כשלים הפוגעים בערכים הדמוקרטיים. ראשית בגלל ערך השוויון: ההוצאות לקראת הפריימריז הן רבות ועשויות להגיע לתשלום של מאות אלפי שקלים על יועצי תקשורת, יחצ"נים, קבלני קולות, אירוח ועוד. אפשר להיעזר בתרומות, אך למועמדים עשירים יש חברים עשירים שיעשו זאת, בעוד מועמד/ת מהשכבות החלשות יתקשו לכסות את ההוצאות או את ההלוואות הבנקאיות שנלקחו (בחוק קיימת הגבלה על גובה התרומות וגובה ההוצאות, אבל גם הסכום המותר קשה להשגה לחסרי אמצעים).
כשל נוסף קשור בפגיעה בטוהר המידות. קבלני קולות פוקדים חברים כדי שישתתפו בפריימריז, ואלה מקבלים תשלום – דבר המהווה עבירה פלילית שקשה להוכיח אותה. למשל, בעבר המשטרה חקרה בעלי מוניות שלדבריהם התפקדו למפלגת העבודה כי הובטח להם שאחרי שישלמו דמי חבר הם יקבלו את כספם חזרה, אך הדבר לא הגיע לכדי העמדה לדין.
אפשר להוסיף לכך את המאבקים האישיים בין המועמדים, הגורמים להיחלשות המפלגה. בליכוד זכורים המאבקים בין יצחק שמיר ומשה ארנס מול מחנה דוד לוי, נתניהו נגד לוי ועוד. מפלגת שינוי חוסלה לאחר הפריימריז ב-2006 משום שהתוצאות פיצלו אותה. שאול מופז, אבי דיכטר ומאיר שטרית דרשו להוציא את ניהול הבחירות המקדימות בקדימה לגוף חיצוני כי הטילו ספק ביושרה של המנהיגה ציפי לבני, וגורל המפלגה ידוע.
לשאלה מה עדיף, בחירות דמוקרטיות תוך כדי פגיעה בערכים דמוקרטיים, או בחירות על ידי ועדת מינויים או על ידי ראש המפלגה, אין תשובה חד-משמעית. שתי השיטות פוגעות בערך הדמוקרטי. בהצלחה לכולם.
- ד"ר אפרת קנולר היא מרצה בכירה במכללה האקדמית צפת ומומחית לפוליטיקה הישראלית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
