מה חושב ישראלי אתיופי ששומע על ניסיון רצח במשפחה

שוב אצלנו? באיזו עיר? מי אשם? קשיי הקליטה? המסורת? ההדחקה? לא נולדנו עם סכין ביד ואין סיבה שנמות ממנה. אז בואו נתחיל לדבר על זה

אבי מספיןפורסם: 06.02.19 , 00:43

הבית בוא היה נסיון רצח של אישה בת 51 ביבנה ()

מתחת לזירת האירוע ביבנה, אתמול

בכל פעם שמדווח על מקרה רצח ו/או התאבדות כמו שהתרחש אתמול (יום ג'), במיוחד בין בני זוג, המחשבה הראשונה שעולה אצל חלק מבני הקהילה האתיופית בישראל היא: שוב אצלנו? הצעד הבא הוא לנסות לבדוק באיזו עיר התרחש האירוע. אם מדובר בעיר שיש בה אכלוס גבוה של יוצאי אתיופיה, החשש מתחזק. לאחר זמן מה, כשרואים את התמונות המתפרסמות בתקשורת, במקרים רבים הספק המעט נעלם, הצער מתפרץ, הבושה מתגברת וחוסר האונים מציף.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

מי אשם? האם האב? או האם? האם המשפחה המורחבת יש קשר? האם כל הקהילה אשמה? או המדינה? האם התרבות והמסורת אשמות? אולי קשיי הקליטה? האם המצב הבריאותי והנפשי או קשיי הפרנסה והדוחק? האם ההעצמה אשמה או היעדר הכלים? האם הבדידות והדחיקה לשוליים או הבטלה והרכילות בתוך הקהילה? האם אי-החצנת הרגשות והעדר השיח הפתוח? האם הפחד מ"מה יגידו האחרים"?

רק דבר אחד ברור, זה לא גזירת גורל. לא נולדנו עם סכין בין הידיים ואין סיבה שנמות ממנה. עלינו לעשות מעשה מערכתי בתוך הקהילה, ותחילתו בשיחה ודיבור. עלינו להפסיק להדחיק בבטן את המצוקה, היגון והקשיים ולהתחיל לדבר בפתיחות; להפסיק לחשוב מה יגידו האחרים ולהציף את הבעיות באופן פומבי; להגביר את המודעות והשיח סביב תופעות רצח ואובדנות, לערוך בירור פנימי ולקעקע את המניעים לכך. סוף מעשה בדיבור תחילה.

חשבון הנפש מחויב להיעשות הפעם בצורה שפחות מאפיינת את תרבותנו: באופן ישיר. צריך לדבר על הבעיה בתא המשפחתי, לשתף את הסביבה הקרובה, להציף בכינוסים פנים-קהילתיים, בתקשורת הקהילתית, בתקשורת הרחבה וברשתות החברתיות. בעברית, באמהרית ובטיגרית. האימא והאבא יזעקו לצד הרבנים והקייסים. הקהילה בוגרת מספיק לעשות את זה.

הרצון לקעקע אלימות ואובדנות מקרבנו לא מעיד בהכרח על שכיחות חריגה של התופעה בתוכנו בהשוואה לקבוצות אחרות. אצלנו זה פשוט בולט יותר. הרצון לפעול נגד התופעה בצורה פתוחה וישירה רק מעיד שקצנו באלימות ומוות מיותר.

כך או אחרת, אין בלקיחת האחריות האישית שלנו סימן להסרת האחריות המערכתית והתקציבית של משרדי הממשלה הרלוונטיים מתופעות אלימות ואובדנות בקרב אזרחים. עליהם מוטלת החובה והאחריות להמשיך ולפעול באופן נחרץ, תוך שיתוף פעולה עם הקהילה, בשימת דגש על התפיסות התרבותיות ותוך הנגשת התוכניות והתאמתן מבחינת שפה ותרבות. כל זאת למען מימוש המטרה הנעלה - הצלת חיים.